♦ הנושה - המערער - הינו רואה חשבון במקצועו, ונתן שירותי ראיית חשבון לחברת דילעם בניה ופיתוח ועבודות עפר (1999) בע"מ (בפירוק) (להלן: "החברה"). המנהל המיוחד דן בתביעת החוב שהגיש המערער, וקבע כי אין לו זכות עיכבון על פנקסי החשבונות של החברה, וכן קבע כי אין להכיר במלוא החוב הנטען ובהיות המערער נושה מובטח.
על כך נסב הערעור.
♦ המערער טוען כי המנהל המיוחד שגה בקביעתו, שכן הוא בעל זכות העיכבון מכוח סעיף 5 לחוק חוזה הקבלנות תשל"ד - 1974, (להלן: "חוק חוזה קבלנות"), ובצירוף הגדרת "נושה מובטח" בפקודה, ולאור הגדרת עיכבון בחוק המיטלטלין, וכי עונה הוא על דרישת הדין.
♦ לטענתו, אין צורך שהחוב במקורו יהא חוב מובטח, וזכות העיכבון היא שמקנה לבעליה מעמד זה.
♦ מדובר בקבצי מחשב שהכין המערער ולגביהם, לטענתו, יש לו זכות בעלות וזכות יוצרים כל עוד החברה לא שילמה תמורתם, ואלה מהווים "נכס" של רואה החשבון.
מכאן לדעתו, שהחלטת המנהל המיוחד, שגויה היא.
♦ המערער אף משיג על קביעת הסכום שתבע בתביעת החוב בכך שלא אושר, כמפורט בערעורו, הן בענין החוב שנותר לחברה כלפיו, שכ"ט בגין 28 שעות עבודה בנושא מכירת מניות החברה, הכנת תחשיב בהליך הבוררות על התוצאה העסקית בפרוייקט מצפה רמון - ובסה"כ מבוקש לאשר למערער סך של 54,000 ₪, כנושה מובטח.
♦ לטענת המנהל המיוחד, מבדיקת החומר שהגיש המערער בתביעת החוב ברור כי הוא לא הקפיד על גיבויה במסמכים, לא הקפיד בזמנו על עריכת הסכמי שכר טרחה, ויחד עם זאת, נמצא מלין כנגד החלטת המנהל המיוחד שלא להכיר באותם חובות בהיעדר אותם מסמכים.
♦ לטענת המנהל המיוחד קיימות שתי נפקויות לעניין העיכבון: הראשונה - האפשרות להיפרע כלכלית מהעיכבון על ידי מימוש הנכס המעוכב אשר אינה רלוונטית לענייננו זה – היות ומדובר במאגר מידע הנחוץ אך ורק לחברה.
יתרה מכך, טוען המנהל המיוחד, כי נקבע שאין לרו"ח זכות לעכב מסמכים חשבונאיים השייכים ללקוחו, לאור זכות היסוד לקניין הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
♦ השנייה - הפעלת אמצעי לחץ על החברה. ככלל, בתי המשפט נמנעים מלהתיר שימוש גורף בכלי זה. כך נקבע בפסיקה כי המסמכים החשבונאיים של החברה- שייכים לה בלבד.
בהיעדר אפשרות להשתמש בזכות העיכבון כאמצעי למימוש או האפשרות לשימוש בזכות העיכבון כ"אמצעי לחץ" היות והמסמכים אינם ניתנים לעיכוב לאור האמור לעיל, מבקש המנהל המיוחד לדחות טענותיו של המבקש ולקבוע כי זכות העיכבון לא תחול בעניינו, וכי הסכום 19,480 ₪ אותו אישר, יוגדר כחוב של נושה רגיל שאינו מובטח, ואינו בדין קדימה כלשהו.
ביהמ"ש המחוזי בירושלים – כב' השופט י. שפירא:
♦ אכן סמכויותיו של בית משפט הן של פירוק חברות, וכוללות הוראות בדבר מסירת מידע או מסמכים או נכסים אחרים השייכים לתאגיד שבפירוק, לרבות חקירת נושאי משרה בו, סמכות זו, לפיה נקבע כי על המערער היה להעביר את המסמכים המעוכבים על ידו ומנהל המיוחד, נועדה לפצות את המפרק על נחיתותו האינהרנטית במידע לעומת בעלי העניין והמעורבים בעסקי החברה.
אולם בהתייחס לדיני חדלות פירעון, חרף מסירת הנכס לבעל התפקיד, נראה את מי שהיה בידו הנכס כנושה מובטח, כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה:
"מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב"
♦ במקרה דנן נראה בעיני כי ניתן לראות את מעמדו של רואה החשבון כמעמדו של קבלן, אשר זכותו נובעת מכח סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות התשל"ד - 1974, הקובע: "לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עיסקת הקבלנות".
♦ חיבור הוראות חוק אלה, מביא תוצאה משפטית ראויה כשביסודה הן שיקולי מדיניות, ובעיקר במטרה להקל על הפעילות הכלכלית, הן במהלך מסחר תקין והן במקרה של חדלות פרעון.
לאור כל האמור קבע בית המשפט כי לרו"ח ששתיאל זכות עיכבון על הדוחות הכספיים ובתוך כך הינו נושה מובטח.
♦ אשר לגובה הסכום שאושר בהחלטת המנהל המיוחד בתביעת החוב, מצא בית המשפט מקום להתערב, חלקית, בסכומים שאושרו על ידי המנהל המיוחד, שאת חלקן קבע על דרך האומדן בהעדר פרטים ותיעוד מספק. וקבע כי יש להעריך את מכלול עבודתו, ולהעמיד את הסכום באופן גלובלי על 30,000 ₪.
תוצאה:
♦ התביעה התקבלה. סכום הנשייה של המערער יעמוד על סך 30,000 ₪ (כולל מע"מ); כנושה מובטח.
ניתן ביום 13.01.10
ב"כ המערער: עו"ד ר. ששתיאל.
ב"כ המשיב: המנהל המיוחד, עו"ד ד. לנגה.