♦ בהשוואה בין שתי הצהרות הון שהגיש המערער לשנות המס 1996 ו-2002, נתגלו הפרשי הון בלתי מוסברים לכאורה. בשומה לפי מיטב השפיטה ייחס המשיב הפרשים אלו כתוספת הכנסה של המערער לשנות המס שנותרו "פתוחות" 1999-2002.
בחינתן של ההצהרות מלמד, כי בשנת 2001 רכש המערער דירה בסכום של - 870,000 ₪, שמומנה מאת החברה שבבעלותו.
♦ לטענת המערער, טרם משיכת הכספים מהחברה, היתה היא חייבת לו כספים באופן אישי והתחיבות זו נמחקה. בגין יתרת המשיכה המחתה החברה את חובותיה למערער, כך שגם התחיבות זו נמחקה בספרי החברה וחרף זאת, הפך הוא להיות החייב למלווה באופן אישי.
♦ המשיב, דחה את הסברי המערער, ומצא הפרש הון בלתי מוסבר בסך של - 897,372 ₪ וייחס הון זה למערער כהכנסה מעסק שלא דווחה. בהתאם, ערך את שומות המערער לפי סעיף 191ב לפקודה.
בימ"ש מחוזי תל אביב -יפו - כב' הש' מ.אלטוביה
♦ לצורך הדיון אפריד בין הכספים שהועברו במישרין למערער ובין כספים שנתקבלו בידי החברה וחובה הוסב למערער.
לעניין עדות הדוד שלטענת המערער הלווה לו 100,000 ₪, נקבע, כי המערער לא נשא בנטל להוכיח כי כספים אלו נמסרו לו כהלוואה, משחזר העד והדגיש כי הכסף הוענק לאם המערער ולא למערער.
על נסיבות הלוואת כספי האחות נקבע, כי גם אם ניתנה ההלוואה, אין בה כדי להסביר גידול בהון שנוצר לאחר העברת הכספים.
באשר להמחאת החוב, לטענת המערער בתחילת דרכה נזקקה החברה לסכומי כסף כדי לאפשר את פעילותה הואיל ולא הוענק לה כל אשראי. לעזרת החברה נחלצו קרוביו וחבריו של המערער אשר, העניקו לה הלוואות.
♦ מבלי שאתייחס לשאלת תוקפן של ההלוואות ולבחינת מקורותיהם של המלווים, אני סבור כי לא עלה בידו של המערער להוכיח, כי "בזמן אמת" הומחו לו חובות החברה וממילא איני נזקק להכריע בשאלות אלו. כפי שנאמר בעניין אביגדור שמואל נ' פ"ש ת"א 1, אף שבמישור העסקי לעתים אין צורך בתיעודן בכתב של עסקאות אלה, הרי שבמישור המס נדרש הנישום להצגתן של ראיות אשר יבססו את טענותיו ובפרט ככל והן מתייחסות להעברת נכסים או חובות בין "צדדים קשורים". רמת תיעוד "מוגברת" חלה כאמור בין "שתי חברות שהשליטה בהן הינה בידי אותו אדם" ובוודאי ביחסיה של חברה ובין בעליה.
מבלי לקבוע מסמרות בנחיצות קיום ההלוואות נוכח טענותיו של המערער, כי החברה הינה "הכתובת הנכונה" לקיומו של בירור זה, אני קובע, כי המערער לא נשא בנטל להוכיח, כי חובה של החברה בגין הלוואות אלו, אכן הומחתה אליו כדין.
♦ לעניין קביעת לוחות המחיה אשר יחס המשיב למערער, נקבע כי, השימוש ב"ממוצע" וב"מקובל" מקום בו קיימים בידי המשיב נתונים המתייחסים לנישום הספציפי חוטא לעקרון שומת האמת. אף שהמשיב חוזר ומדגיש בסיכומיו, כי מעדותה של הגב' קואן משתמע כי המשיב לא התגורר בבית הוריו עד סמוך לנישואיו, ולשיטתו "לא היתה האמת נר לרגליו", המשיב כלל לא ביסס את שומתו על מידע זה. המשיב גם כלל לא עשה שימוש במידע שהיה בידיו אודות נסיעותיו של המערער לחו"ל ורכבים שלשיטתו החזיק. בכך בחר המשיב לפנות אל הלוחות "הממוצעים" ולא בנה את שומתו של המערער – הוא הנישום הבודד שעמד בפניו באותה העת. בכך פתר עצמו המשיב מבדיקת טענותיו של המערער, בעניין החזקת הרכבים אשר אומתה בדו"חות החברה וממילא גם לא נבחנה גרסת המערער כי מטרת נסיעותיו התכופות לחו"ל היתה ייבוא נעליים במסגרת עבודתו בחברה. בהמשך לאמור, המשיב יתקן את שומתו של המערער באופן בו יחושבו הוצאות המחיה של המערער לפי לוחות 5-6 ותוך חישוב הוצאות מחייה קונקרטיות על פי טופס רמת החיים ובהתחשב בהיות חלק מן הרכבים בבעלות החברה.
♦ לעניין ייחוס הפרשי ההון נקבע, כי לשיטת בימ"ש, כל עוד לא נשמע דבר המחוקק בסוגייה זו "לרבות שאלת 'פתיחתן' של השנים הסגורות בסיטואציה כזו" אזי "ההלכה היא כי אין החוטא, שהכנסתו נעלמה מעיניו של פקיד השומה, יצא נשכר, וממילא אין לאפשר את ייחוס הפרשי הונו גם לשנים סגורות". כך בכלל ובפרט מקום בו לצד טענת ייחוס ההפרשים לכלל השנים מכחיש המערער כי אכן נצמחו לו הכנסות שלא דווחו.
לעניין קנסות בגין "חייב ולא ניהל" נקבע, כי בנסיבותיו של מקרה זה אף המשיב אינו סבור כי המערער ניהל עסק נוסף המהווה מקור לכספים – עסק המחויב בניהול ספרים. בנסיבות אלה, ומשלא נפסלו ספרי החברה, דומני כי אין לחייב את הנישום שהועסק כשכיר בחברה בשיעורי מס מוגדלים מכוחו של סעיף 191ב לפקודה.
תוצאה:
♦ הערעור התקבל בחלקו.
ניתן ביום 12.1.10
ב"כ המערער: ר.יולוס, עו"ד, ר.גזית, עו"ד.
ב"כ המשיב: א.סמרה, עו"ד.