♦ כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות על ניכוי מס תשומות ללא מסמך כדין ובמטרה להתחמק ממס, לפי ס' 117(ב)(5) לחוק מע"מ (להלן:"החוק"), עבירות של הוצאת חשבוניות מבלי שעשה את העסקאות לגביהן ופעולה במטרה להביא לכך שאחר יתחמק ממס לפי סעיפים 117(ב)(3) ו-117(ב1) ביחד עם סעיף 119 לחוק. אישום נוסף עניינו בהפרעה לאדם לבצע המוטל עליו מכח החוק הנ"ל, עבירה לפי סעיף 117(א)(16) לחוק. סכום העסקאות הכולל מסתכם לסך של - 2,547,732 ₪.
♦ הנאשם כפר בכל המיוחס לו. לטענתו לא היה מנהל פעיל בנאשמות, אלא קיבל יפוי כח מבעליהן לשמש כעורך דינן ולטפל בענייניהן השוטפים. במסגרת עבודתו בנאשמות קיבל חדר במשרדיהן. לגרסתו, רק משום שלא ניתן היה לאתר את בעלי הנאשמות, הנמצאים בחו"ל ומאחר ומשרדו ממוקם בקומה שמעל, הפך ל"מטרה" היחידה של רשויות החקירה והתביעה, על לא עוול בכפו. לגופן של החשבוניות, טענתו היא שהשירותים המפורטים בהן סופקו בפועל לנאשמות.
♦ לטענת המאשימה, החשבוניות שהוצאו מפנקסי החשבוניות של עוסקים בשם ויזומסקי וקטרין, שחלקן נוכה כתשומות בספרי הנאשמות, הינן פיקטיביות. הפיקטיביות לטענת התביעה מתבטאת בכך שכלל לא בוצעו עסקאות, ושנית לחילופין, כי לא מוציא החשבוניות הוא שמבצע את העבודה או השירות נשוא החשבוניות.
בימ"ש השלום תל אביב –יפו – כב' הש' דן מור:
♦ לעניין עצם ביצוע העסקאות, הרי הוכח, ודווקא בעדויות התביעה, כי אכן ביצעו שני הגופים עסקאות ממש, במתן שירותים שונים.
לעניין זהות היישויות העומדות מאחרי העסקאות וכי אין מדובר, הלכה למעשה, בויזומסקי וקטרין – עומדת טענת המאשימה על מספר נימוקים, שאינם אלא ראיות נסיבתיות. ראיה ישירה – אין.
גם בהנחה, שלא הוכחה כנדרש, כי שני הגופים, ויזומסקי וקטרין, נוהלו לא ע"י מי שרשום במרשם החברות או במרשמי שע"מ כבעלי השליטה והמנהלים בחברה ובפירמה, עדיין לא עמדה התביעה בנטל ההוכחה, כי הנאשם היה מודע לכך ולמרות זאת ניכה את מס התשומות עפ"י החשבוניות בדוחות המע"מ של הנאשמות.
לא הוכח בפניי, כטענת ב"כ הנאשם בסיכומיהם, כי הפנקסים נמצאו בכספת לכל אורך תקופת האישומים המשתרעת על פני השנים 2005-2006. נהפוך הוא.
♦ החוקרים זימנו לעדות רק חלק מהלקוחות ששמותיהם התנוססו על העתקי החשבוניות שנמצאו, ויתכן והיו לקוחות נוספים שקיבלו חשבוניות מפנקס אחר. מכל מקום – לא הוכח אחרת. ודוק: חוקרי מע"מ כלל לא ניסו לגלות לקוחות אחרים של ויזומסקי וקטרין, והדבר ניתן היה להעשות ע"י הצלבת מספרי העוסק במחשבי מע"מ. הימנעות זו מהווה "מחדל חקירתי" ממש.
לא הובאה כל ראיה המלמדת, חד משמעית, על ידיעתו של הנאשם שנציגי שני הגופים אינם נציגי בעלי השליטה האמיתיים בגופים אלו. אין על הנאשם כל חובה לבדוק ברשם החברות את שמות בעלי המניות ולראיינם, או לראיין את מי שלכאורה עומד מאחרי הפירמה.
♦ שוב עומדת התביעה על טענתה, כי אם נישום או עוסק אינו מפעיל מערך חקירות ובדיקות ואינו פועל כ"כלב השמירה" של רשויות המס, חזקה עליו, כי הוא קושר קשר עם אחרים להשתמט מתשלום מס. ולחילופין, גם אם התרשל, הרי עדיין לא ניתן לייחס לו ידיעה וכוונה להתחמק ממס כנדרש בסע' 117(ב) לחוק.
כידוע, מחדל חקירתי, דהיינו – רשלנות החוקרים במהלך החקירה, עשוי להקים חזקה ראייתית לזכות הנאשם בדבר המסקנה, שאפשר שהיתה נלמדת מהראיות שעל החוקרים היה לאסוף, כשהמחדל מקפח את הגנת הנאשם.
♦ לא פעם נשמעת הטענה, כי אין לבחון כל ראיה נסיבתית בנפרד, אלא יש להתייחס למכלול הדברים. כידוע, ראיה נסיבתית הופכת לראיה "מערבת" או "מפלילה", רק כאשר זו המסקנה ההגיונית היחידה העולה ממנה. אולם מה הדין כשענייננו במספר ראיות נסיבתיות? בפרשתנו משקלה של כל אחת מהראיות הנסיבתיות – שולי, אם בכלל, ואין לומר שהמסקנה ההגיונית היחידה העולה ממנה מצביעה על אשמתו של הנאשם.
♦ לסיכום - המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש, להוכחת הטענה, כי מאחורי החשבוניות נשוא כתב האישום לא עמדו עסקאות של ממש, או כי היה זה הנאשם שהוציא חשבוניות אלו או ניכה את מס התשומות שעל פיהן, בידיעה על אי חוקיות, כלשהי, בהוצאתן.
תוצאה:
♦ הנאשם זוכה.
♦ בנוסף, ביום 14.1.2010 קבע ביהמ"ש, כי הנאשם לא יורשע גם בעבירה של הפרעה לאדם לבצע המוטל עליו מכח החוק (סעיף 117(א)(16) לחוק).
ניתן ביום 10.1.10
ב"כ הנאשם: עו"ד גלעד ברון ועו"ד חיים לוי.
ב"כ המאשימה: חיה עמרם, עו"ד.