♦ המערער, הינו הבעלים שלח חברת עמירם סיון בע"מ אשר החזיקה עד לשנת 1997, ב 24% ממניות חברת אחיאב פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "אחיאב"). אחיאב החזיקה במניות חברת תיעוש אחזקה ותפעול בע"מ (להלן: "תיעוש"). נכון לשנת 1997, לאחיאב ניתנו הלוואות בעלים בסך 2.9 מליון ₪ ואילו לתיעוש היתה התחייבות לטווח ארוך שהוצגה כ"שטר הון" בסך 2.9 מליון ₪ (להלן: "שטר ההון"). בשנת 1997 הועברו כל מניות אחיאב לחברת עמירם סיון בע"מ, ללא תמורה. לאחר מכן, הועברו מניות תיעוש למערער, ללא תמורה. או אז הפכה אחיאב לחברה מחוקה. כתוצאה מכך, החזיק המערער ורעייתו במניות תיעוש ובזכות לקבל את חובה של תיעוש כפי שבא לידי ביטוי בשטרי ההון. החל משנת 1998 הפכה תיעוש לחברה משפחתית שהמערער הינו הנישום המייצג בה. מעיון במאזני תיעוש עולה, כי 700,000 ₪ משטר ההון נפרע על ידה בשנת 1997 ו 2.2 מליון ₪ נפרעו על ידה בשנת 1999. לא מצוין כיצד נפרעו הסכומים ולמי נמסרו. בשנת 2001 נחתם עם המערער הסכם שומה ביחס לשנים 1999-2000. בשנת 2003 החל הטיפול השומתי בתיעוש ואז התברר למשיב, כי פירעון שטר ההון נעשה לטובת חברת עמירם סיוון בע"מ ושימש במישרין לזיכוי חשבון העו"ש של המערער בחברת עמירם סיוון. כתוצאה מכך, במהלך שנת 2005 פנה המשיב למנהל בבקשה לעשות שימוש בסמכותו מכח סעיף 147 ולפתוח את שומת המערער לשנת 1999. המנהל החליט לפתוח את השומה לשנת 1999 וביום 29.12.2005, לאחר שנערך דיון עם בא כח המערער, באותו היום, יצאה שומה ונימוקי שומה למערער.
♦ המערער ביקש לקבל את הערעור על הסף מכמה נימוקים והם, בין היתר, העדר נימוקי שומה מפורטים, אי קיום דיון מקדמי קודם לפתיחת השומה מכח סעיף 147 לפקודה, חריגה מסמכות בהסמכת פקידי השומה אשר היו מעורבים בהליכים שונים ועוד.
♦ לטענת המשיב, עובר לחתימת ההסכם עם המערער, לא היו בידיו העובדות הרלוונטיות. בדוחות המערער לשנים 1998-1999 אין זכר למשיכת הכספים האמורים על ידי המערער ובהצהרת ההון ליום 31.12.1998, אין עדות לשטר ההון הנטען או לזכאותו למשיכת הכספים העומדים במוקד השומה.
ביהמ"ש המחוזי בתל אביב – כב' השופט מ. אלטוביה:
♦ ס' 147 לפקודה, מתווה את הדרך לשימוש בהליך הננקט מכוחו ומורה למנהל, כיצד עליו לפעול באמצעות הכלי הניתן בידיו, בפיקוח על החלטות הכפופות לו ותיקונן. תכלית הסעיף "ליצור נתיב מפלט לתיקון טעויות קשות".
♦ יש לנהוג זהירות רבה בהוראותיו של הסעיף, הגישה המנחה את מידת הפעלת הסעיף מבוססת, לדעת ביהמ"ש, על שני פרמטרים. האחד הינו, מידת המידע שהיה בידי הרשות או שהיה צריך שיהיה בידה, כרשות מקצועית ומנוסה, בעת שקבעה את השומה, במסגרת ההליך השומתי הרגיל. השני הינו, מידת שיתוף הפעולה ותום הלב של הנישום.
מטבע הדברים, טענת ההסתמכות לפיה, מסתמך הנישום על סופיות ההליך השומתי, יכול שתישמע מקום שמדובר בנישום שנהג בתום לב, כאשר עמד באמת מידה של שיתוף פעולה וגילוי נאות המתבקשים ממנו.
♦ לפי פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין מרום, שומה לפי סעיף 147, תיפתח רק כאשר ישנן "נסיבות מיוחדות וחריגות" המצדיקות את פתיחת השומה.
לדעת בית המשפט, נישום אשר בידיו מידע על סוגיה השנויה במחלוקת ואשר בוחר הוא בעמדה של "שב ואל תעשה" ובוחר שלא להפנות במפורש, "להאכיל בכפית" את המשיב במידע, התנהגותו עולה כדי חוסר שיתוף פעולה הנגוע בחשש היעדר תום לב, המשמיט את הקרקע תחת טענת הסתמכותו על סופיות השומה וההליך השומתי.
♦ בית המשפט קובע חד משמעית, כי קיימת חובה לנישום להפנות את המשיב, שעה שאינו ער, על אף היות המידע בפניו, לסוגיה הנעלמת מעיני המשיב, עובר לכריתת הסכם השומה.
בית המשפט אף קובע, כי חוסר נכונות מצד הנישום להציג חומר בפני המשיב בטענה של חוסר רלוונטיות, עקב היות השנים להן נוגע החומר חסומות מדיון, אף היא עולה בכדי חוסר תום לב מצד הנישום.
♦ לטענת המערער, כי לא התקיים דיון מקדמי בטרם קבלת החלטת המנהל לפתוח את השומה, קובע בית המשפט, כי הדיון המקדמי בטרם ההחלטה על פתיחת השומה הינו הליך שיש לעודדו. עם זאת, יש לזכור, כי אין הליך שכזה נדרש בפקודה. חובת המשיב היא לקיים דיון טרם קביעת הצו. ממילא, גם אם בחסרונו של דיון מקדמי, בנסיבות מסוימות, יש טעם לפגם, הרי שאין בכך פגם שיש בו כדי להביא לבטלות ההחלטה לפתוח בחקירה, לא כל שכן את הקביעה להגדיל את השומה, אשר קודם לה התקיים דיון.לטענת המערער, כי השומה אינה מנומקת, קובע בית המשפט: "אין הדעת נוחה מהלקוניות שבהנמקה, ולו בקשר עם עמדת המשיב באשר לסיווגה של ההכנסה למקור או למקורות חלופיים. אולם, בנסיבות שתוארו לעיל אני מוצא כי ביטול השומה אך משום כך, תוביל לתוצאה שאיננה מידתית, תוך פגיעה אפשרית ביכולת המשיב לגבות מס אמת".
תוצאה:
♦ הבקשה לקבלת הערעור על הסף נדחתה.
ניתן ביום 13.12.09
ב"כ המערער: עו"ד ר. כ"ץ.
ב"כ המשיב: עו"ד א. בורשטיין-מוזס.