♦ מדובר בבקשה מקדמית לקבלת הודעת ערעור על הסף מחמת שהשומה הוצאה בחוסר סמכות, מכיוון שלטענת המבקש אין עילה לפתיחת שומה על פי סעיף 147 (א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן - "הפקודה") והשומה נפתחה שלא כדין.
בחקירה שנפתחה על ידי המשיב, פקיד השומה חולון נמצאה העלמת מלאי בחברה "תיבת נח החי והצומח", (להלן: "החברה") בשנים 1996-1999. בחברה מחזיק המערער ב-99% מן המניות והוא משמש כמנהלה.
בהסכם הכופר שנערך בין הצדדים ביום 1.11.03 הודה המערער בשם החברה ובשמו כי נעברה עבירה עפ"י סעיף 220(5) לפקודה. סכום הכופר נקבע על 100,000 ₪ לפי החלוקה הבאה: 50,000 ₪ בגין החברה, 50,000 ₪ בגין המערער.
המשיב, השתמש בזכותו לעיין ולתקן את השומות לשנים 1996-1999 לפי סעיף 147(א)(3) לפקודה בהתבסס על הסכם הכופר שנחתם על ידי החברה והמבקש. בשומה, שהוציא המשיב לשנות המס האמורות, קבע, כי יש לייחס הכנסות מהשכרת נכסים שדווחו בתיק החברה לתיק העצמי של המבקש.
♦ לטענת המבקש, שגה המנהל בכך שהסתמך על הסכם הכופר לעילה לפתיחת השומות לפי סעיף 147 בתיק האישי של המבקש כשנושא השומה שהוצאה לו וההכנסות אינם מוזכרים כלל בהסכם הכופר, שהרי אין זיקה בין העבירה לבין הכנסתו של המבקש בתיק האישי. רישום לא נכון של המלאי בחברה, אין לו השפעה על חבותו במס של מנהל החברה ועל כן אינו מהווה עילה לפתיחת שומתו כיחיד, בפרט כאשר אין זיקה עניינית בין העבירה בקשר עם המלאי ובין קביעות אזרחיות של המשיב בקשר עם הכנסות מדמי שכירות שנרשמו בחברה, במקום, אליבא המשיב, בספריו של המערער בהיותו הבעלים של הנכסים המושכרים. סעיף 147(א)(3) בא למנוע מצב בו נישום הורשע בעבירה ונענש, אולם במישור האזרחי, לא ישולם המס שנמנע עקב ביצוע העבירה בשל התיישנות השומה, ומכיוון שיש לפרש את סעיף 147 בצמצום, הרי שאין מקום לפתוח שומות לפי הסעיף כאשר אין קשר בין הסיבה לתשלום הכופר לבין התוספת בשומות.
♦ לעמדת המשיב, שעה שנישום הורשע בעבירות המנויות בסעיף 147(א)(3) לפקודת המסים, אין כל עיגון תחיקתי ו/או תכליתי להגבלת סמכות המנהל, לתקן השומות אך ורק לסוגיות בגינן הורשע הנישום. הסכמה לצמצם את גדר המחלוקת הפלילית לצורך גיבוש הסכם כופר, אינה מונעת או מגבילה את המנהל ממיצוי ההליך האזרחי, בדרך של הוצאת צו הכולל את כל הסוגיות הרלוונטיות, על מנת לקבוע לבסוף מס אמת. תכליתו של סעיף 147 היא לקיים את האינטרס הציבורי הבסיסי השואף לגבות מס אמת. סעיף זה, מאזן בין עקרון סופיות השומה לעקרון גביית מס אמת. על כן, סייג ההתיישנות הוא היחיד המגדר את הסמכות הניתנת למנהל עפ"י סעיף 147.
בימ"ש מחוזי תל אביב – כב' השופט מ. אלטוביה
♦ סעיף 147(א)(3) דן בפתיחת שומות מקום שבו הוגש דו"ח והמשיב לא טיפל בו במסגרת המועדים הקבועים ולא יצאה שומה לפי סעיף 145(א)(2).
♦ לפי קביעת בית המשפט הנכבד, אין להתעלם מההנחה המקופלת בסעיף זה, כי, לאור ההרשעה או ההודאה מכוח הסכם הכופר בעבירות המנויות בסעיף, קמה חזקה כי מידע חיוני לא היה מצוי בידי המשיב במועד הקובע ועתה משהמידע ברשותו, נתונה לו הסמכות לבסס שומה על מידע זה ולקבוע שומת אמת. זהו הרציונאל לשיטת בית המשפט, רציונאל זה סובל את שתי הגישות שהצדדים טוענים להן. זו המצומצמת, האומרת, רק מידע שמשמש בבסיס העבירות האמורות יכול לשמש את המשיב בהפעילו את סמכותו וזו הרחבה, עצם ביצוע העבירות המנויות בסעיף, מקימה חזקה כי לא היה מכלול המידע בפני המשיב ולכן כל מידע שהגיע לידו במהלך החקירה, יכול לשמשו בפתיחת השומה ולא רק המידע שבסיס העבירות שבהן הורשע הנישום או הודה בביצוען אגב הסכם כופר.
בית המשפט בוחר בגישה הרחבה, כעמדת המשיב, וקובע כי פרשנות ראויה של הסעיף היא מידת ההסתמכות של הנישום על גמר ההליך השומתי הרגיל, כך בכל מקרה רגיל, במקרה בו מגיש אדם דו"ח וזה לא מטופל בתוך פרק הזמן הקבוע בפקודה, יכול אותו נישום להסתמך על כך כי בכך סיים את ענינו מול המשיב בקשר עם שנת המס שבדו"ח.
♦ אולם, לא יכולה להישמע טענת הסתמכות מקום שמעלה הטענה פועל שלא בתום לב. מקום בו נישום מורשע בעבירות המנויות בסעיף, או מודה בהן על דרך הסדר כופר, נשמט הבסיס תחת טענת ההסתמכות. משכך, הואיל וטענת ההסתמכות כבר לא יכולה לפעול לטובת הנישום שעה שפועל הוא בחוסר תום לב, הרי שעמדת המשיב המעגנת את עילות פתיחת השומה במכלול הממצאים שעלו אגב ניהול החקירה הפלילית, אינה יכולה להיחסם וממילא, יש להתייחס לסמכות הנתונה למשיב מכח סעיף 147 לפקודה כסמכות רחבה המקנה לו את הרשות לפתוח את השומה לכל בדיקה ומסקנה.
תוצאה:
♦ הבקשה נדחתה.
ניתן ביום 24.11.09
ב"כ המבקש: עו"ד ר. ששתיאל ועו"ד ר. ששתיאל טובול.
ב"כ הנתבעת: עו"ד ע. רזניק.