♦ המדינה הגישה תביעה נגד המערער, בה תבעה ממנו פיצויים בגין הוצאות שנגרמו לה בשל הצורך לסלק תוצאות מעשה הסגת גבול במקרקעיה, על ידי עדרו של המערער, אשר נהג לפלוש לתוך שטחי מקרקעין של המדינה מעת לעת. בין היתר הוכיחה המדינה, כי אכן נגרמו לה נזקי ממון שמקורם בתשלומים שונים ששילמה למאבטחים, לחברת הובלה ממנה שכרה משאיות לצורך הובלת הבקר, וכן לצורך שכירת מאבטחים, כאשר לגורמים אלה שולם מע"מ, כדין. בית משפט השלום דן בשאלת האחריות לנזק, ומהו שיעור הנזק והפיצויים המגיעים למדינה לצורך השבת המצב לקדמותו. בית המשפט קבע, כי על המערער לשאת בנזק שנגרם למדינה בשל מעשיו. בית משפט השלום פטר את המערער מתשלום מע"מ, בקובעו כי המע"מ אשר שולם על ידי הספקים ונותני השירותים הסופיים, שולם לאוצר המדינה ולכן אין מקום לחייב את המערער בתשלום מע"מ נוסף. המערער הגיש ערעור על קביעת בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. המדינה הגישה אף היא ערעור, וזאת בגין ההוצאות הנמוכות שנפסקו לה, וכן בגין אי פסיקת המע"מ על סכומי הפיצויים שזכתה לקבל.
♦ לטענת המדינה, חוק מע"מ מטיל חיוב על תשלום מס שנותן השירות, ללא כל קשר לזהות המקבל, ואף אינו פוטר את המדינה מתשלום מע"מ. המדינה נושאת תשלום זה ככל צרכן אחר ולכן המע"מ הוא חלק מניזקה. אין רבותא בכך כי סכום המע"מ מגיע, בסופו של דבר, לקופת המדינה. על כן, לא היתה עילה כדין לקיזוז סכום המע"מ.
♦ לטענת המערער, סכום המע"מ עובר, בכל מקרה, לקופתה של המדינה. על כן, אין מקום לזכותה בשיעורי המע"מ אשר שולמו. בנוסף טען, כי לא הובאו כל ראיות לתשלומים בפועל, וממילא לא הובאו אף ראיות לתשלום המע"מ.
ביהמ"ש המחוזי בנצרת – כב' הש' ב' ארבל:
♦ פסק דינו הממצה של ביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין כנרת בר, מנתח בית המשפט את סוגיית הכספים המשולמים למדינה, בגין נכס שניזוק. בית המשפט קבע, וקביעה זו מקובלת על בית המשפט כאן, כי נוכח הוראות חוק מע"מ, חייבת כל עסקה בישראל במע"מ, כאשר בסכום המע"מ יחוב נותן השירות. החוק אינו מבחין בין מקבל שירות אחד למשנהו – כך, שבסופו של דבר, סכום המע"מ מוטל על מקבל השירות, שהינו הצרכן הסופי. לעניין זה, יש להפריד בין המדינה כצרכן בתחום המשפט הפרטי, לבין אישיותה השלטונית – כרשות הגובה מס. סעיף 144 ב' לחוק מע"מ קובע את העיקרון, כי המדינה, שעה שהיא פועלת בתחום המשפט הפרטי, אינה פטורה מתשלום המע"מ. לעניין אופיה הדואלי של המדינה, והעובדה כי כאשר הינה פועלת בתחום המשפט הפרטי, אין היא שונה מכל מתקשר אחר, נקבע על ידי ביהמ"ש העליון בהלכת גולן, כי: "בפי המערערים הייתה גם טענה חלופית: גם משנמצא, שחייבים הם בהשבה, לא היה זה מן המידה לחייבם בהשבת שוויו המשוערך של מחיר הנכס. וכל כך למה? כיוון שבגין עיסקאותיהם בנכס חויבו בתשלומי חובה שונים לקופת המדינה, ואלה מושבים להם, עקב ביטול העיסקאות, בערכם הנומינאלי בלבד. בנסיבות אלו, טענו המערערים, היה על בית המשפט להורות, בגדר שיקול הדעת הנתון לו, שגם מה שעליהם להשיב למדינה- יושב בערכו הנומינאלי. הערכאה הראשונה דחתה גם טענה זו, ובדין עשתה כן. ברכישת הנכס מן המערערים פעלה המשיבה כמתקשר פרטי, ולא כרשות שלטונית. זכותה להשבה, לרבות שיעור ההשבה, נגזרת לפי דיני החוזים, ואין היא שונה מזכותו של כל מתקשר אחר. מסים ותשלומי חובה אחרים, ששילמו המערערים למדינה, אין עניינם לכאן, וגם בעקיפין אין ניתן להתחשב בהם כגורם המשפיע על שיעור ההשבה".
♦ נוכח האמור, אין להתייחס, אל המדינה "כאל גוף אחד או כיס אחד", ועל המערער לשלם למדינה את סכומי המע"מ ששילמה לנותני השירותים, על פי החשבוניות שאושרו, והם יחולו על המערער.
התוצאה:
♦ ערעור המדינה התקבל.
ניתן ביום: 25.10.09
ב"כ המערער: לא צויין
ב"כ המשיב: לא צויין
_____________________________________
♦ הערת מערכת: מפסק הדין עולה, כי הצדדים ובית המשפט הנכבד לא, נתנו דעתם לעובדה, שהמדינה הינה "מלכ"ר", על פי הגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק מע"מ , על כל הנובע ומשתמע מכך.