♦ העורר שלח למשרדי המשיב, בשנת 1991, הצהרות בדבר רכישת זכויות במקרקעין, שנרכשו עוד בשנת 1986, והמשיב הוציא שתי שומות. העורר הגיש השגה על השומות, והמשיב נתן, בשנת 1992 החלטה בהשגות. בשנת 2009 שלח ב"כ העורר בקשה לשינוי השומות, כעבור יותר מ- 17 שנים – אחרי מתן ההחלטה בהשגות.
♦ המנהלת (המשיב) נתנה החלטה, בתשובה לפניית בא-כוח העורר, כי השומות התיישנו, שהרי הן נעשו לפני כ- 18 – 19 שנים, וסעיף 85 לחוק אינו מאפשר את פתיחתן. העורר אינו חולק על כך שהשומות שהוצאו בשנת 1992, הפכו לשומות סופיות, אלא, לטענתו בשנת 2003 נודע לו כי אחר טוען לחזקה נוגדת במקרקעין. בשנת 2004 נודע לעורר, כי פקיד ההסדר משהה את הליכי ההסדר.
♦ במסגרת המרצת פתיחה שהוגשה נגד פקיד ההסדר, האפוטרופוס לנכסי נפקדים והטוען האחר לחזקה, נתן ביהמ"ש החלטה בדבר מחיקת הבקשה, והפנה את העורר לפקיד ההסדר, כמי שצריך לדון בבקשת העורר, בכל הנוגע לזכותו במקרקעין, שהוא טוען לה.
♦ העורר טוען, כי פקיד ההסדר רואה בו רק טוען לזכות להירשם כבעלים. משום כך, הוא פנה למשיב וביקשו "לפתוח את השומות", ולקבוע "כי לא נעשתה עסקה במקרקעין".
המשיב טוען, כי חוק ההתיישנות הוא חוק כללי, שלא בא לפגוע בהתיישנות שנקבעה בחוק המקרקעין, ואין להחיל את החוק הכללי. סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, הן לפי לשונו ותכליתו, והן לפי הפסיקה, קובע תקופת התיישנות ברורה וחד משמעית, של 4 שנים, והמשיב אינו יכול להשתמש בהוראות סעיף 107 לחוק כדי להאריך מועדים שבחוק, לעניין סעיף 85 לחוק.
ביהמ"ש המחוזי בי"ם – ועדת ערר בראשות הש' (בדימ') ע.קמא, ש.דהלה, רו"ח, א.אקשטיין, שמאית:
♦ עמדת ביהמ"ש היא, כי חוק מיסוי מקרקעין וסעיף 85 לחוק, קובעים הוראות מיוחדות, לרבות התנאים לתיקון שומה, ואין להיזקק להוראות החוק הכללי, שנאמר בו במפורש שאין בו כדי לפגוע בחוק ספציפי לעניין התיישנות. ביהמ"ש לא מצא בחוק ההתיישנות הוראה מיוחדת, שמייתרת את סעיף 85 לחוק. לפיכך, ביהמ"ש דוחה את טענת העורר, בכל הנוגע לפניה לחוק ההתיישנות הכללי והתעלמות מסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין.
♦ ביהמ"ש מביא הלכות בעניין סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין, הארכת מועדים והזדקקות לסעיף 107 לחוק; הפסיקה של ביהמ"ש העליון שללה, בדרך כלל, טענות בדבר קיומה של "סמכות טבועה"
להאריך מועד לתיקון שומה או פתיחת שומה, אף שבטענה של "סיווג מחדש" של עסקה במקרקעין החייבת במס, אם ביזמת המנהל, ואם לבקשת נישום.
♦ בע"א 417/74 מנהל מס שבח נתניה נ' פאליי, דחה ביהמ"ש את טענת המהל, כי אם נתגלתה טעות, הרי שיש לו סמכות טבועה לתקן שומה אף כעבור ארבע שנים. בהמשך, סייגה הפסיקה באופן ברור, את סמכות המנהל בניסיונות לצאת מן הסיווג של ארבע שנים לפתיחת שומה כקבוע בסעיף 85 לחוק, והמגמה שבלטה בפסיקה היא קביעת "סופיות השומה" ו"סופיות המס". בע"א 43/87 שרלוטה שניאור נ' מנהל מס שבח, קבע השופט שמגר, כי אין מניעה לסווג עסקה בדיעבד, אך זה היה בתוך 3 שנים, ולא הייתה חריגה מגבולות ארבע השנים. בע"א 1458/99 שרון רוזנברג נ' מנהל מס שבח, טען המשיב, כי ניתן להפריד בין ההיבט העובדת של שומה שהתיישנה לבין המיסוי, לאמור: שינוי שומה בלא לתקנה. ביהמ"ש העליון דחה את עמדת המנהל, תוך דיון בשאלה הנוגעת לסמכות המנהלית של רשות לשנות את החלטתה, וגם טענה זו – נדחה.
♦ ביהמ"ש קבע, כי לסופיות השומה, יש ערך רב, ובעיקר לסופיות המס ולמועד הסופי שנקבע, כדי לשנות או כדי לתקן שומה. אין לחרוג מתקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 85 לחוק, אף במקרים שפורטו בסעיף 85: עובדות חדשות, הצהרה כוזבת של הנישום וטעות בשומה.
♦ ביהמ"ש קבע, כי אין מטרתו של סעיף 107 לפרוץ את מחסום התקופה שנקבעה בסיף 85. סעיף 107, שהוא סעיף כללי, אינו יכול לגבור על סעיף 85 שהוא ספציפי, ובו נקבעה תקופת התיישנות ברור וחד- משמעית. אילו נתקבלה פרשנות זו, הרי שמנהל היה משכים ומעריב בפתיחת שומות שאינן לרוחו, ולהוסיף מס על פי הסמכות הכללית שבסעיף 107. סמכות זו שבסעיף 107, על פי פרשנות המערער – אינה יכול חד-סטרית, רק על פי בקשת הנישום. אולם, הפרשנות ההפוכה לפרשנות העורר, היא שמנעה במהלך השנים, על פי הפסיקה, מן המשיב לפתוח שומות באצטלה זו או אחרת, לרבות "סיווג מחדש" של עסקה.
♦ ביהמ"ש דן בהנחה שעמדת העורר לעניין סעיף 107 היא הנכונה, שסעיף 107 דורש "סיבה מספקת". ביהמ"ש או ועדת הערר לא רואים סיבת העורר כמספקת.
התוצאה:
♦ הערר נדחה.
ניתנה ביום 4.5.11
ב"כ העוררים: עו"ד יעקב לביא
ב"כ המשיבים: פרקליטות מחוזי ירושלים – אזרחי