♦ העובדות: במסגרת הליך פלילי שמתנהל, בין היתר, כנגד גזבר קיבוץ שפיים לשעבר, העיד הגזבר הנוכחי כעד מטעם התביעה. במסגרת חקירתו הנגדית, מבקש הנאשם מהעד לפרט מי הם אותם חברי קיבוץ אשר ביצעו הליך של "גילוי מרצון", וכן פרטים על תוצאת ההליך. ה"גילוי מרצון" נעשה, כך על פי הגזבר הנוכחי, לאור חששם של חברי קיבוץ, כי הנאשם ינסה לאיים עליהם לבל יחשפו את מעשיו, בכך שיעשה שימוש בעובדה שחברי קיבוץ עברו עבירות בתחום המיסוי.
♦ לטענת הנאשמים, מערכת ההסתרה שהתנהלה על ידי מז' הקיבוץ והעלמות המס, נעשתה גם על ידי חברי קיבוץ רבים, ורק כאשר אלה החליטו לפנות בהליך של "גילוי מרצון", החליטו "להפיל את התיק" על הנאשמים. משכך, שמותיהם של אותם חברים אשר פנו בהליך זה רלוונטית להגנתם. באשר לטענת החיסיון, החיסיון ניתן על פי נוהל שפורסם על ידי רשות המסים, המקנה חסינות מפני הליך פלילי למגלה המידע, ולו בלבד, אך נאמר בו במפורש, שניתן לעשות שימוש במידע במסגרת הליך אזרחי, ומכאן, שהמידע עצמו אינו חסוי, אלא אך מעניק חיסיון מפני הפללה עצמית.
♦ לטענת המדינה, סוגיית הליך ה"גילוי מרצון" אינה רלוונטית. סוגיית הליך הגילוי מרצון נובעת מכספים שקיבלו אותם חברי קיבוץ במזומן מבלי שדווחו על כך לרשויות המס, בעוד שהנאשם מואשם בגניבת כספים מתוך חש' נאמנות בדרך של העברות בנקאיות, משיכות מט"ח ושימושים פרטיים בכרטיס האשראי. מדובר בהליך שהינו חסוי על פי פקודת מ"ה ועל פי חוק הגנת הפרטיות, ואין להתיר כל שאלה בעניין זה.
ביהמ"ש השלום בת"א – כב' הש' ברק-נבו:
♦ הליך הגילוי מרצון מעוגן בנוהל שפרסמה רשות המסים. הוא מכוון למי שעבר עבירות ומעוניין לתקן את דיווחיו ולדווח נתוני אמת. הנוהל עצמו אינו מתייחס לשאלת קיומו של חיסיון, למעט סע' 6 שבו, הקובע, שרשות המסים לא תעשה שימוש במידע שנמסר לה במסגרת הבקשה בהליך פלילי, אך אין מניעה להשתמש במידע בהליך האזרחי. נראה, כי הכוונה לשימוש על ידי רשות המסים עצמה, בהליך אזרחי מטעמה ולא ניתן להסיק מסע' זה לעניין הנדון. סעיף 234 לפקודה קובע, כי אדם שבחזקתו ידיעה המייחסת להכנסתו של אדם, ומסר מידע זה מבלי שהרשה לעשות כן, עובר עבירה. אך נפסק בהלכה של התנועה לחופש המידע ואח' נ' מדינת ישראל, (הלכת הכופר), כי הכוונה היא לבעל תפקיד ברשות, ולא לכל אדם.
♦ ביהמ"ש עושה אנלוגיה בין גילוי שמות נישומים שפנו בהליך של כופר, לגילוי מידע הקשור להליך הגילוי מרצון. אמנם, קיימים הבדלים בולטים לעין בין השניים, ובראשם – העובדה שהבקשה שם הושתתה על חוק חופש המידע, והגורם שנדרש לגלות את המידע הינו רשות המסים, ולא אדם פרטי. עם זאת, קיימים קווי דמיון מסוימים ההופכים את ההשוואה לרלוונטית. אכן, חשיפת המידע תהווה פגיעה בפרטיותם של אלה הפונים בהליך זה, ואין מחלוקת, כי המידע הנ"ל הינו "אודות ענייניו הפרטיים של אדם ועל מצבו הכלכלי". יחד עם זאת, המדובר באנשים שעברו עבירות, וזהו תנאי בסיסי להשתתפות של נישום בהליך זה. כפי שנספק בהלכת הכופר, עבירות המס טומנות בחובן פגיעה קשה בקופה הציבורית, ובעבירות העומדות בסתירה לעקרונות יסוד חברתיים של שוויון ונשיאה משותפת בנטל. יש לרכך את ההתייחסות בהיבט הזה לנישומים הפונים להליך של "גילוי מרצון", לעומת נישומים שעניינם הסתיים בכופר, שכן בגילוי מרצון עסקינן באנשים שאמנם עברו עבירות, אך לא נתפסו על ידי הרשויות, אלא בחרו "לחזור בתשובה" ולתקן את דיווחיהם, מיוזמתם. למרות זאת, נראה שהמשקל שיש לייחס בנסיבות לפגיעה בפרטיותם של חברי הקיבוץ, ובאיזון מול זכות הנאשמים לקבל מידע שעשוי להיות רלוונטי להגנתם, אינו משקל מכריע. החיסיון שנקבע בפקודת מס הכנסה נקבע לטובת הנישום והמדינה כאחד הוא נקבע לטובת הנישום, כדי להניע את זה למלא את חובתו, ולגלות את הכנסתו לפקיד השומה ללא חשש שהידיעה תגיע לכל מקום אחר, לטובת המדינה, בכך שזהו אחד האמצעים להגיע לגביית מס אמת. יש להניח כי אחד השיקולים המניעים נישום לפנות להליך של "גילוי מרצון" הוא הרצון להימנע מחשיפה, שעשויה להיות תוצאה בלתי נמנעת של אישום בעבירה פלילית, אם ייתפס בידי רשויות המס. עם זאת, אף אם לא תתפוסנה אותו רשויות המס, על כל משמעויותיו של הליך כזה. אף אם ייקבע שהליכי ה"גילוי מרצון" אינם חסויים, לא תהיה הפגיעה במוסד ה"גילוי מרצון" משמעותית, נוכח היתרונות הברורים שקיימים למוסד זה עבור הנישום, אף אם ניטול ממנו את יתרון האנונימיות.
♦ באשר לסוגיות הרלוונטיות, קובע בית המשפט, כי כאשר בהליך פלילי עסקינן, אין לשופט היכולת לבחון עד תום את שאלת הרלוונטיות של מידע מסוים לנאשם, אך נראה שהמידע עשוי לסייע לנאשמים בביסוס חלק מטענות ההגנה שלהם.
התוצאה:
♦ העד ימסור את עדותו באשר להליך ה"גילוי מרצון" ומי מחברי הקיבוץ השתתף בו.
ניתן ביום: 21.10.09
ב"כ הנאשמים: עוה"ד רוזנברג ואור.
ב"כ המאשימה: עוה"ד פנחס וגולומב.