♦ ביום 6.9.1990 ניתן בבית המשפט העליון, מפיו של השופט דב לוין, פסק הדין בעניין ערעורו של פקיד השומה חיפה נגד א.ח.א. גולדשטיין בע"מ (ע"א 615/85).
♦ המשיבה הייתה חברה תעשייתית שקיבלה, בשנת המס 1981 דמי ניהול מחברה תעשייתית אחרת ששמה ישראל וראובן גולדשטיין בע"מ, כאשר לשתי החברות בעלי מניות ומנהלים משותפים. המשיבה ביקשה לקזז את הכנסתה מדמי הניהול (בשנת המס 1981) כנגד הפסד מעסק, שנצבר בידיה בשנת 1980.
♦ למרבה הפלא, ועל אף העובדה שמדובר בחברות אחיות, אשר (ככל הנראה) לא היה ביניהן הסכם מוקדם, לא ניסה פקיד השומה לטעון באותו מקרה כי מדובר בעסקה מלאכותית - או בכזו שיש בה משום הפחתת מס "בלתי נאותה" - והעדיף להציג טיעון שונה בפני בית המשפט העליון. לדבריו, הכנסתה של המשיבה מדמי ניהול בשנת 1981, איננה הכנסה מעסק כמשמעותה בסעיף 28 לפקודת מס הכנסה, ועל כן הרי היא מנועה מקיזוז הפסדים מעסק, שהיו לה בשנת 1980.
♦ בית המשפט העליון דחה את ערעורו של פקיד השומה וקבע, כי אין כל מניעה שנישום שבבעלותו שני עסקים יקזז הפסדים משנים עברו מעסק אחד, כנגד הכנסה בעסק אחר.
מסיבה זו, נראה כי אין גם מניעה (לדברי השופט לוין), לקזז הפסדים משנים עברו מעסק אחד, מול הכנסה מעסק אחר, כאשר העסק האחר הוא "אקראי ובעל אופי מסחרי".
♦ במסגרת פסק הדין בעניין א.ח.א. גולדשטיין, מצא לנכון השופט לוין, באמרת אגב, להבחין בין הפסד מעסק אקראי (המאופיין בפעילות מתוכננת ומתמשכת), לבין הפסד מעסקת אקראי.
♦ חלפו כשמונה שנים, ואמרת האגב של השופט לוין שימשה את בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ב. אופיר-תום) בערעורו של צבי ברנר נגד פקיד השומה גוש דן) עמ"ה 155/97).
המערער דיווח למשיב על הפסדים מעסקאות בחוזים עתידיים, על שערי מטבעות חוץ, וביקש לקזזם מול הכנסותיו באותה שנת מס, ממקורות אחרים.
♦ השופטת אופיר-תום דחתה את הערעור, לאחר שקבעה כי המערער לא ניהל "עסק אקראי" (לא כל שכן "עסק") לביצוע עסקאות בחוזים עתידיים, ועל כן אין להתיר את קיזוז ההפסדים, מאותן עסקאות, כנגד הכנסותיו החייבות במס ממקורות אחרים.
♦ בשולי פסק הדין ציינה השופטת כי עסקה בעלת אופי מסחרי (שאיננה מגעת כדי עסק אקראי בעל אופי מסחרי), איננה נופלת לגדרו של סעיף 28 לפקודה, אף לא לפי הפירוש המרחיב, שניתן לסעיף זה בפרשת א.ח.א. גולדשטיין.
♦ חלפו כתריסר שנים נוספות, וכוחה של ההלכה, שנקבעה בפרשת צבי ברנר, נותר יפה כשהיה.
בנסיבות אלו, מצאנו עניין באמרת האגב שכלל לאחרונה השופט מגן אלטוביה, בהחלטתו מיום 6.4.2011 (עמ"ה 1257/05; אם.בי.אס. נגד פ"ש תל-אביב 1). באותו מקרה, ביקשה המערערת (בין היתר), לקזז רווח שהתקבל בידיה ממכירת מניות חברת בת (חברה קבלנית, שעסקה ברכישת מגרשים וביצוע עבודות בניה), כנגד הפסדים עסקיים משנים קודמות.
♦ השופט אלטוביה דחה את הערעור (לאחר שקבע, בנסיבות המקרה, כי אין מדובר בהכנסה עסקית ואף לא ברווח הון בעסק) וכלל בפסק הדין הערה כהאי לישנא: "…למעלה מן הנדרש יוער כי שלילת היכולת לקזז הפסד מעסקת אקראי יכול והיא מעוגנת ברציונאל פיסקאלי, שלא כאן המקום להרחיב בו, אולם רציונאל זה אינו מסביר שלילת קיזוז הפסד עסקי כנגד רווחי עסקת אקראי. מכל מקום עניין זה הוא למחוקק הפקודה…".
♦ חדי העין מבין הקוראים, יבחינו כי בהערת האגב יש משום נסיגה מסוימת מהמסר העקיף שכלל השופט אלטוביה בעמ"ה 1109/04 (קרן חיים נגד פ"ש גוש דן), שעה שהעיר כי חיוב המערער במס - בגין תקבוליו מתובענה ייצוגית - יכול לפתוח פתח להכיר בהוצאות תובענה שלא צלחה (במקרים המתאימים), כהפסד מעסק או מעסקת אקראי שכשלה.