הגיש בקשה להורות לחברה להפקיד בקופת ביהמ"ש ערובה לתשלום הוצאותיו. הצדדים חלוקים בשאלה מיהו ביהמ"ש המוסמך להחליט בדבר ערובה להוצאות המשיב, שנדרשת חברה בפירוק להפקיד. האם ביהמ"ש של פירוק, כטענת המערערת, או שמא ביהמ"ש שלערעור, כטענת המשיב? בנוסף חלוקים הצדדים בשאלה האם מן הראוי לחייב את המערערת – חברה בפירוק, בהפקדת ערובה כשמדובר בערעור מס ערך מוסף?
♦ לטענת המערערים, הפורום המתאים לקבלת החלטה בדבר הפקדת ערובה, הינו ביהמ"ש של הפירוק, מאחר שמדובר בהחלטה המשליכה על מצבת הנכסים שבקופת הפירוק, אשר חלוקתם אמורה להיעשות בהתאם לדיני הקדימה. בלבד, שכן, כאשר חברה נכנסת להליך חדלות פירעון - ההליכים כנגדה מרוכזים בביהמ"ש של הפירוק.
♦ המערערים טוענים, כי מדובר בשאלה פרוצדוראלית, ולכן אין להקנות למנהל מע"מ יתרון על פני יתר נושי החברה, בטרם התברר הערעור ובטרם התברר מעמדן מבחינת דני הקדימה, בהתאם לדיני חדלות הפירעון. המערערים הוסיפו כי דיון בבקשה כגון דא בביהמ"ש של פירוק, יהא יעיל, זריז ונכון יותר, כי אין המדובר בסוגיה המחייבת בירור עובדתי וכי דיון בסוגיה בביהמ"ש של פירוק לא תגרום עוול או פגיעה במשיב. לחלופין, נטען כי אין מקום להורות על הפקדת ערובה כתנאי להמשך ההליכים. הפקדת ערובה כתנאי לגישה לערכאות שיפוטיות צריכה להיעשות במשורה מאחר שהיא פוגעת בזכותה החוקתית לפנות לביהמ"ש.
♦ המערערת טענה, כי מקום בו החברה חדלת פירעון, אין הדבר מהווה שיקול מכריע לצורך חיוב במתן ערובה. לטענתה, יש להבחין בין תביעה המוגשת ע"י חברה באחת מעילות התביעה "האזרחיות", לבין ערעור המוגש ע"י חברה, כנגד שומות מס שהוצאו לה ע"י רשות המס, שמהווה "זכות מנהלית", כחלק בלתי נפרד משרשרת הליכי השומה ההשגה והערעור, המהווים מקשה אחת. לטענתם, הסיכויים לקבלת הערעור גבוהים, וכל דרישה לערובה היא ניסיון להכשיל את המערערת.
♦ לטענת המשיב, באשר לשאלת הפורום הדן בבקשה, ברגע שביהמ"ש של הפירוק קבע לבקשת המפרק כי ינהל את ערעור המס, הרי שקבע במשתמע כי תופקד ערובה. שכן, לא יתכן שביהמ"ש של הפירוק, לאחר שהורה כי יש לנהל את ערעורי המס, יורה שלא לכבד את החלטת ביהמ"ש שדן בהם, אם יפסוק הוצאות.
♦ באשר לטענה בדבר חובות ברי תביעה, טוען המשיב כי יש להבחין בין חובות העבר הכפופים לדיני הקדימה ובין הוצאות שוטפות או הוצאות שנוצרו לאחר שניתן צו הפירוק שאינן חוב. אין מחלוקת שככל שהערעור ידחה, חובות המס נשוא התיק ישולמו עפ"י סדר הקדימות , אך כשמדובר
בהבטחת הוצאות ההליך דנא המערערת מחויבת לשלם את הוצאות המשיב, ובהפקדת ערובה.
ביהמ"ש המחוזי מרכז- כב' הש' ד"ר א. סטולר:
♦ על מפרק החברה, לממש את הנכסים ולחלק דיבידנד לנושים. נכסיה של חברה בפירוק עשויים לכלול נכסים מוחשיים ונכסים ערטילאיים, כגון זכות תביעה. נכס מסוג זה שונה הוא, שכן ע"מ לממשו יש להגיש תביעה, הכרוכה בעלויות שונות. בנסיבות אלו החוק מורה כי המפרק אינו רשאי להחליט בעצמו האם להגיש תביעה בשם החברה ויש צורך באישורו של ביהמ"ש, או של ועדת הביקורת.
♦ בהתאם לסעיף 10 לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), יחולו על ערעור מע"מ הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה הסמכות של ביהמ"ש, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע, לא מועטה. יחד עם זאת, מאחר שהערעור דנן הוגש על ידי חברה בפירוק, יש תחולה לחוק החברות ולסעיף 353א', שם נקבעו מספר תנאים שבהתקיימם רשאי ביהמ"ש להורות, כי חברה תיתן ערובה מספקת, במידה והנתבע יזכה בדין. מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, הדבר ייעשה לבקשת הנתבע, אלא אם כן סבר ביהמ"ש שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה, או אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. כמו כן בפסיקה נקבעו שתי חלופות, שבהתקיימן ביהמ"ש לא יורה על הפקדת ערובה: אם החברה הוכיחה, כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע אם תזכה בדין, או אם ביהמ"ש סבור, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.
♦ לפיכך השיקולים הכלליים המסדירים את הסוגיה הם איזון בין זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מחד גיסא, לבין זכותו של נתבע ש"נגרר" להליך משפטי מאידך גיסא. זאת בנוסף לשיקולים שקשורים בסיכויי ההליך. שיקולים אלה יכולים להישקל רק ע"י המותב שדן בתובענה לגופה ולכן לאור אופיים וטיבם של השיקולים שיש לשקול, הסמכות מסורה לביהמ"ש שדן בתובענה. העובדה שהחברה נמצאת בפירוק אינה מהווה אינדיקציה שאין בקופתה מספיק כדי לשלם את הוצאות המשפט. מבחינת נימוקי הערעור אין לומר, כי מדובר בערעור סרק, שכן בפי המערערת נימוקים כבדי משקל. לכן בנסיבות העניין נדמה שאין להכביד על המערערת יתר על המידה ולפיכך הבקשה נדחית.
התוצאה:
♦ הבקשה נדחית
ניתן ביום: 27.4.2011
ב"כ המבקש: משרד יולוס אלישע ושות' & מילט
ב"כ המשיב: פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)