♦ המערער היה בעל שליטה בחברת עלי ברזל עבודות מתכת בע"מ (להלן "החברה"), שעסקה בעבודות ברזל שונות. בסביבות שנת 1997 נקלעה החברה לקשיים כלכליים והמערער החל לעסוק בעבודות ברזל באופן אישי.
בשנים 2000-1999, ביצע המערער עבודות שונות כקבלן משנה עבור חברת התכוף בע"מ. המערער לא כלל תקבולים עבור עבודות אלה בדוחות על הכנסות שהגיש לפקיד השומה. בשנת 1999 דווח המערער, כי לא היו לו כל הכנסות ואילו בשנת 2000 דיווח המערער על הכנסות, כשכיר בחברת כפירי בע"מ. בעקבות זאת הגיש המשיב כנגד המערער כתב אישום, שהתייחס לשנים 1999, 2000 ו-2001.
♦ המערער והמשיב הודיעו, על השגת הסדר טיעון והוגש כתב אישום מתוקן. בכתב האישום המתוקן נטען, כי המערער השמיט בשנת 1999 הכנסות שקיבל מהתכוף; בשנת 2000 השמיט הכנסות. המערער הודה בעובדות שפורטו בכתב האישום והורשע. על המערער הוטלו עונשים של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס.
♦ בעקבות הרשעתו של המערער הוציא לו המשיב את השומות נשוא הערעור. המשיב ייחס 1/3 מהתקבולים ששילמה התכוף למערער לשנת 1999 ו-2/3 לשנת 2000.
♦ המערער טוען, כי אף שהורשע בהשמטת הכנסות, הרי שהתקבולים שקיבל מחברת התכוף התקבלו על ידו עבור חברת אלתיתי בע"מ. המערער טוען, כי משנקלע לקשיים כלכליים חבר לחברת אלתיתי בע"מ והועסק על ידה כשכיר. המערער טוען, כי פעל בשמה של אלתיתי בע"מ וכי חברת אלתיתי בע"מ מסרה חשבוניות מס להתכוף. על כן, כל ההכנסות הינן של חברת אלתיתי בע"מ. המערער מבהיר, כי הודה בהשמטת הכנסות ובקבלת התקבולים מחברת התכוף, רק בשל חוסר יכולתו לנהל את ההליך המשפטי וכדי "להוריד אבן גדולה" מראשו. המערער אינו מעלה טענות מפורשות כנגד חישוב השומה.
ביהמ"ש המחוזי חיפה – כב' הש' רון סוקול:
♦ המערער הודה, במסגרת ההליך הפלילי, בהשמטת ההכנסות שהן נשוא השומה. המערער לא השכיל להביא ראיות לסתור את הודאתו הנ"ל ולסתור את הראיות שהובאו להוכחת ההכנסות.
♦ המערער ביקש לסתור את המסקנה המתבקשת מהרשעתו וזימן עד את דודו. עד זה סיפר, כי תיווך בין המערער לבין חברת אלתיתי בע"מ. בין היתר העביר ביניהם שיקים וחשבוניות. חלק מהחשבוניות נרשמו ישירות על ידי מר אלתיתי וחלק נרשמו על ידי העד עצמו.
♦ העד מסר, כי המערער נקלע לקשיים והחל לעבוד באופן אישי, הואיל ולא היה רשום כעוסק מורשה, חיפש גורם שיוציא במקומו חשבונית. העד סיפר, כי קישר בין המערער לחברת אלתיתי על מנת שזו תוציא במקומו חשבונית מס ללקוחות.
♦ בית המשפט קבע, כי אין כל מקום לקבל את גרסתו של המערער לפיה עבד כשכיר בחברת אלתיתי. המערער הודה בקבלת ההכנסות ולא השכיל לסתור את הודאתו זו, על כן יש לקבוע כי ההכנסות שבקבלתן הודה המערער, היו הכנסותיו שלו בלבד.
♦ המערער גם לא הצליח לסתור את השומות. משהודה המערער בקבלת הכנסות שלא נכללו בספריו עבר אליו הנטל לסתור את השומות שהוצאו. למרות זאת לא הובאו על ידי המערער כל ראיות לעניין ההכנסות וההוצאות.
♦ בשומה התחשב המשיב בתשלומים ששולמו לדוד והפחית סך של 100,000 ₪ שהופקדו בחשבון אשת הדוד. כן הביא בחשבון, כי למערער היו הוצאות שכר לעובדיו, אולם הכיר רק ב-50% מהסכום הנטען. המערער לא הביא שום ראיה על מספר עובדיו, לא פירט את שמותיהם, ולא פירט את השכר ששולם להם. על כן קבע בית המשפט, כי קביעת המשיב, שיש להכיר ב-50% מההוצאות בלבד הינה סבירה ואין מקום להתערב בה.
♦ בית המשפט דחה את הערעור על כל חלקיו, אך למרות זאת, מצא לנכון להזכיר את טענות המערער, כי התחייב לשלם, במסגרת ההליכים בתיק הפלילי, סך של 62,000 ₪. בפרוטוקול נרשם מפי בא כוח פקיד השומה, כי הסך של 62,000 ₪ שישולמו, יהיו על חשבון "המחדלים האזרחיים שייקבעו על ידי פקיד השומה". לא הובאו ראיות על התשלום ועל סך חובותיו של המערער, לפיכך העיר בית המשפט, כי רק ככל שהמערער שילם תשלום זה, או כל חלק ממנו, יש להפחיתו, בהתאם למוסכם, מיתרת המס שבה חויב.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה
ניתן ביום 02.05.11.
ב"כ המערער: לא צוין.