♦ המערער הינו בעל מניות ובעל השליטה בחברת נוף לוד בע"מ (להלן: "החברה"). לטענת המשיב, הליך קביעת השומה החל בכך שהמערער זומן לדיונים במשרדי המשיב, אך לא הופיע ואף לא שיתף פעולה עם המשיב בכל הנוגע להמצאת מסמכים והסברים שנדרשו על ידו. בנסיבות אלה, משהמערער לא ניצל את הזכות הטיעון שניתנה לו, נערכה השומה על סמך העובדות שהיו בפני פקיד השומה.
לגופו של עניין ציין המשיב, כי ספרי החשבונות של החברה נפסלו לאחר שביקורת מטעם מע"מ הגיעה למסקנה, כי בספרי החברה רשומות הוצאות עסקיות המבוססות על חשבוניות מס פיקטיביות, אשר לא שיקפו ביצוע עבודה עבור החברה. במקביל, נמצא, כי כספים בגובה החשבוניות הפיקטיביות נמשכו מהחברה ולטענת המשיב כספים אלו הגיעו בסופו של יום לידיו של המערער. לאור האמור לעיל, ראה המשיב בכספים שנמשכו מהחברה כהכנסה או משיכת דיבידנד מצידו של המערער והוסיף סכומים אלו להכנסותיו המוצהרות של המערער ממשכורת.
המערער טען, כי גם נכונה הטענה שמדובר היה בחשבוניות מס פיקטיביות, הרי שהיה מקום להתייחס לכך בשומת מס ההכנסה של החברה, אשר תיקה התנהל בפני פקיד שומה רמלה, ולא היה כל מקום לייחס את סכומי חשבוניות המס הפיקטיביות כהכנסתו האישית.
בימ"ש המחוזי באר שבע – כב' הש' ד. אבניאלי:
♦ ממצאי ביקורת מע"מ יכולים לשמש תשתית עובדתית לקביעת המשיב. בע"א 734/86 מנהל מס ערך מוסף נ' יוסף שהינו, נקבע: " ... היה בידי המערער לקבוע כי יש בנתונים אלה תשתית עובדתית לקביעת שומתו, אם השתכנע לאחר בדיקתם, כי הם רלוונטיים לצרכי קביעת המס שעל גבייתם הוא ממונה, וכי הם אמינים בעיניו."
בענייננו, המשיב עשה שימוש בתשתית עובדתית אליה הגיעו שלטונות מע"מ, אולם אין בכך כל רבותא ובלבד שהתקיים התנאי, כי המידע אכן רלוונטי לקביעת המס. תנאי זה מתקיים בעניינו של המערער, שכן המערער לא המציא מסמכים וראיות לסתירת ממצאי הביקורת של מע"מ. בנוסף, אין חולק, כי המערער הוא בעל המניות ובעל השליטה בחברה, הוא זה ששלט בחשבונות הבנק של החברה, בהכנסותיה ובהוצאותיה, והוא זה שלמעשה ניתב את כספי החברה מחשבונה לצרכיו או לצרכיה.
♦ נטל השכנוע ונטל הראיה להוכיח, כי החברה אכן העסיקה קבלני משנה או פועלים מטעמה, הינם על המערער. ודוק, במקום בו מדובר בספרים שנפסלו מדובר בנטל כבד מאוד, המחייב את הנישום להתכבד ולהמציא ראיות אובייקטיביות, ולא להסתפק רק בעדותו שלו. מעבר לכך, בית המשפט לא יתערב בשומה, אלא במקרים שבהם ניתן להיווכח, כי מדובר בשומה שרירותית או מופרכת.
♦ בערעור שהגישה החברה כנגד פקיד שומה רמלה, צויין ביחס לשנת המס 1999, אשר הינה שנת המס היחידה הרלוונטית לענייננו, כי בשנת מס זו דיווחה החברה על הוצאות על קבלני משנה בסך של 5,046,376 ₪, אולם פקיד השומה הכיר רק בסך של 4,372,703 ₪ כהוצאה מותרת. כלומר, פקיד שומה רמלה הפחית ביחס לשנת המס 1999 13% מהסכום שדווח על ידי החברה כהוצאה על קבלני משנה. לעומת זאת במקרה שלנו, המשיב הכיר רק ב 25% מההוצאות וסך של 75% מההוצאות ייחס למערער. לפי ביהמ"ש, לא ברור מדוע בחר המשיב להתעלם לחלוטין ממסקנותיו של פקיד שומה רמלה, ומהקביעה, כי יש להכיר ב- 87% מהוצאות החברה, בשנת המס 1999.
♦ המשיב הכיר בסך של 25% מסכומן של החשבוניות הפיקטיבות כהוצאות של החברה וזקף 75% מסכומן של החשבוניות הפיקטיבות כהכנסה נוספת של המערער. המשיב עשה כן, מבלי להזכיר כלל את קביעותיו של פ"ש רמלה, להסתייג מהן או לאבחן אותן בהליך שהתנהל בפניו.
♦ מטרתה של שומה לפי מיטב השפיטה היא לקבוע "מס אמת על יסוד הכנסת אמת" (דברי כב' השופט מ' חשין). אשר על-כן, מקום בו הצליח הנישום להוכיח באמצעות ראיות אובייקטיביות וברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי פקיד השומה הפריז בהערכותיו ובאומדניו בעת חישוב השומה, או כאשר נוכח ביהמ"ש, כי השומה שנקבעה נשענת בעיקרה על תשתית אמינה, אך מצויים בתחום הנדון נתונים ספציפיים שונים, מאזנים ומתקנים שהם בעלי משמעות – מוסמך הוא עקרונית, על פי סמכותו מכוח סעיף 156 לפקודה, בין היתר, להפחית את השומה, או לפסוק בערעור באופן אחר מאשר ביטול השומה, או אישורה כלשונה.
משהציג המערער את שומת המס לחברה לשנת 1999, אשר הוצאה ע"י פקיד השומה רמלה, היה על המשיב להתמודד עם קביעותיו ולנסות להוכיחן כשגויות. הדבר לא נעשה בשום שלב, לרבות בשלב הדיון בערעור. משאל עשה כן המשיב, עמד המערער בנטל המוטל עליו להוכיח, כי השומה שהוצאה לו אינה שומת אמת, ויש מקום להתערב בה.
לגבי שנת המס 1998, בהעדר קביעה של פ"ש רמלה, אשר קיבל את שומת החברה מטעמים טכניים של התיישנות בלבד, קבע ביהמ"ש, כי אין מקום לשנות מקביעתו של המשיב, כי 75% מסכומי החשבוניות הן פיקטיביות, ולכן הן בגדר הכנסה בידו של המערער.
תוצאה:
♦ הערעור התקבל בחלקו.
ניתן ביום: 1.10.2009.
ב"כ המערער: עו"ד בורובסקי.
ב"כ המשיב: עו"ד פורת.