♦ העובדות: המערער מפעיל מסעדה. המשיב פסל את ספריו של המערער, כאשר הנימוק העיקרי הינו, שלא שמר את הבונים, שהוא בעצמו דרש ממלצריו להכין לכל הסועדים במסעדה. במסגרת ערר לועדה לקבילות פנקסים, בקשר לשנת מס אחרת, נטענה אותה טענה בגין הפסילה, והועדה פסלה את ספריו של המערער. אין מחלוקת שעל המערער היה לנהל ספרים לפי תוספת י"א להוראות ניהול ספרים.
♦ לטענת המשיב, המערער ניהל בונים, אך לא שמר אותם, בניגוד להוראות סע' 25(ד) להוראות ניהול ספרים, הקובעות שנישום מחויב לשמור מסמכים שהוא נוהג לערוך, גם אם אינו מחויב בניהולם על פי ההוראות. ברוב עסקי המסעדות, הבונים נועדו לרישום מנות שהזמין לקוח, ובהתבסס עליהם נערך חישוב בסיום הארוחה. בנוסף, הבונים משמשים לבדיקה האם נרשמו כל התקבולים בקופה. העדר הבונים מונע ביצוע פיקוח של המכירות, ואינו מאפשר מעקב או בקרה יעילים. זאת בפרט כאשר אצל המערער, הבונים שמשו אסמכתא לקבלת תקבול מהלקוח, ולרישום התקבול בקופה הרושמת. המשיב מאבחן מפסק הדין בעניין שיפודי הבירה בביהמ"ש המחוזי בי-ם, ששם הבונים שימשו לצורך העברת פרטי הארוחה למטבח, בעוד שכאן, הבונים נרשמים עם סיום הארוחה, ולצורך פיקוח על התקבולים. שמירת הבונים אף הייתה מלמדת על התפלגות מכירות, על כמות החומר המשמשת לעריכת האוכל ועוד.
♦ לטענת המערער, אין חובה לשמור על הבונים, שכן הבונים לא שימשו כלל לביקורת פנימית במסעדה. הבונים מעולם לא נשמרו, ועל כן אין מקום לראותם כחלק מספרי החשבונות, ומכל מקום, אי-שמירתם של הבונים אינה מהווה ליקוי מהותי המצדיק פסילת ספרים. עיקר מטרת הבון הייתה על מנת שהלקוח ידע על מה שילם וללקוח אף ניתנה בחירה באם לקחת עמו את הבון. בפרשת שיפודי הבירה, נבחנה הפונקציה של הבונים במסעדה הספציפית. ברי, שבונים המושמדים בסוף כל יום עבודה, ממילא אינם משמשים את המסעדה לצורך פיקוח ובקרה על קבלת תקבולים ורישומם. לא היה צורך בבונים לשם ביקורת פנימית, כאשר הפיקוח על המתרחש נעשה על-ידי תצפית ונוכחות של בני משפחה במקום. שיטת הביקורת במסעדה נבעה מעצם היותה "עסק משפחתי", בו נכחו באופן מתמיד בני משפחה רבים וראו את כל המתרחש בה.
ביהמ"ש המחוזי בי-ם – כב' הש' מ. מזרחי:
♦ לא הופרכה טענת המערער כי הפתק – הבון – שנרשם בעת עריכת החשבון ללקוח לא נשזר בעסקו כאמצעי בקרה, וכי ביקורת המשיב בעסקו לא לימדה אחרת. אכן, המערער השתמש בבונים בעסקו, אך פסק הדין בפרשת שיפודי הבירה, שעליו נשענים שני הצדדים, הבהיר שאין די בכך, אלא יש לברר לאיזו מטרה נעשה שימוש זה. במקרה דנן, הובהר כי נעשה שימוש בבונים, אבל לא הוכח כי מדובר בשימוש שיש לו משמעות בעלת ערך לביצוע ביקורת ונראה, שככל שבונים אלו נתנו תמונה על הפעילות במסעדה, יש יסוד לקביעה כי מדובר בתמונה חלקית ביותר, המלמדת כי הבונים לא שימשו מכשיר פנימי לביקורת. למערער היה החופש המלא שלא לעשות שימוש כלשהו בבונים, וחיובו לשנות את הנוהל בו בחר, שבגדרו נותרה ההחלטה אם להשאיר את הבון במסעדה ללקוח, משמעו חיוב נעדר בסיס חוקי לנהל בונים שישמשו לביקורת.הטענה שהיה על המערער לשמור על הבונים מתעלמת ממטרת הבונים בעסק בו עסקינן, כפי שהוכחה – מלכתחילה הנישום לא ניהל את הבונים למטרת הביקורת הפנימית שלו בעסק, אלא ייעד אותם ללקוח כאמצעי לקבלת מידע על התשלום שעליו לשלם. לכן, נשמט היסוד לדרישת השמירה. כמו-כן, לא הובהר במה שמירת הבונים, שהושארו באופן מקרי במסעדה, היתה מסייעת למשיב בהתחקות אחר ההכנסה, על היבטיה השונים. במצב הדברים שתואר, לא ניתן לומר במידת שכנוע מספקת שהיה בבונים שנותרו באופן מקרי במסעדה כדי לשמש מסד נתונים ראוי לצורך הצלבה עם נתוני הקופה או עם נתונים אחרים לשימוש רשויות המס.
♦ בנסיבות אלו, מקובלת טענת המערערת, הנשענת על הוראת סעיף 130(ב) לפקודת מס הכנסה, ולפיה לא ניתן לומר כי המערער סטה מהוראות הניהול, ובוודאי שלא ניתן לומר כי באי-שמירת הבונים היה משום סטיה מהותית מהוראות ניהול ספרים, דהיינו, סטיה הפוגעת ביכולת רשויות המס לקבוע את המס בו חייב הנישום.
בעקבות קביעה זו, יתר עילות הפסילה שהעלה המשיב נדחו אף הן בידי בית המשפט.
התוצאה:
♦ הערעור לעניין הפסילה התקבל.
ניתן ביום: 10.06.09
ב"כ המערער: עו"ד י. טיקוצקי
ב"כ המשיב: עו"ד ח. דומברוביץ