♦ ערעור על פסק דינה של ועדת ערר – תל אביב (להלן: "ועדת הערר" או "הוועדה"), לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), אשר דחתה ערר על שומת מס רכישה שהוצאה למערערת בגין עסקת המחאת זכויות במקרקעין לה הייתה צד. עיקר הדיון עסק במקרים בהם ביהמ"ש העליון לא יידרש לערעורים על קביעות עובדתיות של ועדת הערר, וכי רק טעות משפטית של ועדת הערר תצדיק דיון בערעור.
כמו כן, עמד בית המשפט על הקושי בהגדרת קו הגבול המפריד בין "בעיה משפטית" כאמור בסעיף 90 לחוק לבין "בעיה עובדתית".
ביהמ"ש העליון - כב' הש' א. פרוקצ'יה, ע. ארבל, י. אלון:
♦ סעיף 90 לחוק קובע כדלקמן: "ערעור לבית המשפט העליון על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער – מיום שנמסרה לו".
♦ על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער – מיום שנמסרה לו. הנה כי כן, ביהמ"ש העליון לא יידרש לערעורים על קביעות עובדתיות של ועדת הערר, וכי רק טעות משפטית של ועדת הערר תצדיק דיון בערעור.
♦ על הקושי בהגדרת קו הגבול המפריד בין "בעיה משפטית" כאמור בסעיף 90 לעיל לבין "בעיה עובדתית", עמד בית המשפט העליון זה מכבר (ראה ע"א 7624/04 השקעות ר.ע.ה בע"מ נ' מינהל מיסוי מקרקעין חיפה). מכל מקום, לית מאן דפליג, כי קביעת שווי מכירה (המחלוקת העיקרית במקרה דנן) של נכס מקרקעין הינה קביעה שבעובדה. כך דברי השופט אנגלרד בע"א 3632/01 חדיגיה נ' מנהל מיסוי מקרקעין מחוז חיפה: "שאלת שוויו של נכס מקרקעין היא שאלה שבעובדה, ואין עליה זכות ערעור לבית משפט זה" (להלן: "עניין חדיגיה").
כמו כן דברי השופט ד' לוין בפרשה נוספת, אשר הדגיש, כי רק טעות משפטית של ועדת הערר ביישום החוק או בניהול הדיון תצדיק דיון בערעור על החלטתה: "כל שאלה עובדתית, לרבות קביעת שווי מכירה של נכס מקרקעין, קיומם של יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה, קיומו של תום לב וכדומה, תוכרע בפני הוועדה במסגרת הסמכות המוקנית לה. רק אם נתגלתה טעות משפטית בהחלטתה של ועדת הערר, אם ביישום החוק על העובדות שנקבעו, ואם בניהול הדיון, כי אז יעביר ביהמ"ש העליון תחת שבט בקורתו השגות אלה" (ע"א 153/85 נגל נ' מנהל מס שבח מקרקעין).
כידוע, הרציונאל העומד בבסיס הלכה זו הינו הותרת ההכרעה בשאלות העובדתיות בידיה של ועדת הערר, אשר היא הגורם המקצועי ביותר ובעל המומחיות הרבה ביותר בתחום, ואשר היא הבוחנת את חומר הראיות ומתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדים, אשר לעתים הינם מומחים בתחום המקרקעין (ע"א 3433/00 ליטנפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה).
♦ ביהמ"ש בחן האם טענותיה של המערערת במקרה דנן מעלות שאלות משפטיות המצדיקות את בחינתן מחדש על ידי ביהמ"ש העליון?
ביהמ"ש קבע, כי חרף ניסיונה של המערערת "להלביש" את כל טענותיה בכסות של שאלות משפטיות, המדובר, בחלקן הגדול, בטענות שבעובדה אשר הוכרעו על ידי ועדת הערר, אשר לגביהן אין זכות ערעור לביהמ"ש העליון. המערערת הפנתה בהקשר זה לשני פסקי דין של ביהמ"ש העליון, המצביעים, לטענתה, על כך שהשאלה מהי הנוסחה לפיה יש לחשב את שוויים של מקרקעין, היא שאלה משפטית לגביה קיימת זכות ערעור מכוח סעיף 90 לחוק: רע"א 6070/95 אבן זיו – חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים תל אביב, ע"א 5245/04 מנהל מס שבח מקרקעין באר שבע נ' א.ר. אלירם בע"מ. השאלות שהתעוררו במקרים אלו היו שאלות עקרוניות בעלות נפקות כללית, לעניין עצם האפשרות להסתמך על מבחן מסוים לשם קביעת שווי המקרקעין. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, הצדדים אינם חלוקים על עצם השימוש בשיטת החילוץ לשם קביעת שווי המקרקעין, ורובן של הטענות מופנות כנגד שגיאות אשר נפלו, לכאורה, ביישומה של השיטה על ידי ועדת הערר, אשר קבעה את שווי המקרקעין בהתבסס על הערכתו של המשיב.
♦ ביהמ"ש קבע, כי דומה בעיניו, כי המערערת לא מבקשת אלא לתקוף את עצם קיום הפער בין שומת המשיב לשומתה העצמית ושיעורו. דא עקא, טענה שכזו מכוונת כנגד קביעה שבעובדה, כדברי הנשיא שמגר באחת הפרשות: "העדפת חוות דעתו של שמאי פלוני על שמאי אלמוני לצורך קביעת שווי המכירה של נכס מקרקעין, אינה מעוררת כל שאלה משפטית. המדובר בקביעה עובדתית אשר מסורה כל כולה לועדת הערר" (ע"א 2025/90 שטראוכלר נ' מנהל מס שבח מקרקעין; כן ראו עניין ליטנפלד).
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 11.8.08.
ב"כ המערערת: עו"ד ע. שוחט.
ב"כ המשיב: עו"ד י. ליבליין.