♦ בין האגודה השיתופית לימן – מושב עובדים והתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: "האגודה") לבין פז חברת הדלק בע"מ (להלן: "פז"), נחתם ונכרת הסכם בשנת 1983 המכונה "הסכם קמעונאי" (להלן: "ההסכם הקמעונאי"). עיקרו של ההסכם היה בהענקת זכות לאגודה לשווק מוצרי דלק של פז בתחנת התדלוק סולם צור (להלן: "התחנה"). האגודה הפעילה את התחנה על פי ההסכם הקמעונאי עד שנת 1988. בשנה זו הוקמה החברה (המערערת). בעלי מניותיה היו האגודה (99%) ופז (1%). החל משנת 1988 הפעילה המערערת את התחנה, כך עד שנת 1998. בתקופה זו נתנה האגודה למערערת שירותי ניהול והמערערת שילמה לאגודה דמי ניהול. בשנת 1998 נעשה שינוי נוסף. חברת פז קיבלה על עצמה לנהל ולהפעיל את התחנה. על פי ההסכם, ככל הנראה בעל-פה, הועברה הפעלת התחנה לפז, ופז מצידה נדרשה לשלם דמי שכירות. אין חולק, כי דמי השכירות שולמו על ידי פז למערערת. בהעדר הסכם מפורש, או עדות על תוכן ההסכם, אין ראיה על הוראותיו ועל מהותה של אותה זכות שהושכרה לפז. המערערת מצידה גבתה את דמי השכירות מפז והעבירה את מרבית התקבולים שקיבלה לאגודה. כמו כן הוציאה המערערת הוצאות שונות כמו הוצאת משרד, טלפון וכו', כך פעלו הצדדים כל שנות המס שבמחלוקת. חשוב לציין, כי בשנות המס שבמחלוקת נערכו ונחתמו הסכמים בין המערערת לאגודה (ההסכמים או להלן: "הסכמי הניהול"). בגוף ההסכמים נקבע כי האגודה תעניק למערערת שרותי ניהול הכוללים יעוץ כספי וניהולי; ניהול ושירותי הנה"ח; עריכת מאזן; וגביית חובות מלקוחות. תמורת שירותים אלו התחייבה המערערת לשלם לאגודה דמי ניהול שוטפים בסכומים משתנים.
♦ טענת המערערת היא, כי שימשה למעשה "צינור" להעברת כספים מפז לאגודה. לגרסתה, בעלת הזכויות לניהול והפעלת התחנה היתה האגודה ולכן דמי השכירות שמשלמת פז הינם תשלומים המגיעים לאגודה. על כן טוענת המערערת, כי יש לבטל את השומות ולחילופין "להוריד את ההכנסה ואת ההוצאה מספרי המערערת ולהעבירן לאגודה מאחר וזוהי התכלית הכלכלית והמשפטית של מקור הכספים".
לטענת המשיב, אין מקום לאפשר למבקשת לשנות את גרסתה העובדתית ולחזור בה מהצהרתה בדבר הכנסותיה. המשיב מדגיש, כי התיר למערערת לנכות הוצאות שונות אשר נדרשו לצורך יצור ההכנסה, אך הואיל והמערערת לא נזקקה לניהול ולא שילמה דמי ניהול, אין להכיר בניכוי הוצאת דמי הניהול.
בימ"ש מחוזי חיפה - כב' הש' ר. סוקול:
כבר בתחילת הדיונים בערעור קבע השופט כי מטיעוני הצדדים עולה, כי אין מחלוקת, כי המערערת לא קיבלה שירותי ניהול ועל כן התשלומים ששילמה לאגודה, בכל שנות המס שבמחלוקת, לא היו "דמי ניהול" בהתאם לסעיף 17 לפקודה וכפי שפורשו בהלכה הפסוקה, ועל כן לא היתה המערערת רשאית לנכותם מהכנסותיה. משכך, למעשה, כב' השופט התמקד בטענת המערערת, כי גם את ההכנסות מהשכרת התחנה יש ליחס לאגודה, שכן האגודה הינה בעלת הזכויות הקנייניות בנכס שהושכר. נכס זה לגישתה הוא הזכויות הקנייניות שהוענקו בהסכם הקימעונאי.
באשר למחלוקת למי בעצם שייכות ההכנסות, שולל כב' השופט מכל וכל את טענותיה של המערערת, וכך קובע כב' השופט: "המערערת מבקשת למעשה להתעלם מהמצג אותו הציגה לפקיד השומה בכל שנות המס. כאמור, המערערת הגישה דוחות שנתיים ובהם דיווחה על ההכנסות מהשכרת הזכויות לפז. המערערת אף צירפה הסכמים שכרתה עם האגודה לפיהם התחייבה האגודה להעניק לה שירותי ניהול שונים תמורת דמי ניהול. כעת משנתחוור למערערת כי טענתה בדבר ניכוי הוצאות דמי הניהול נדחית, היא מבקשת לשנות את הגירסה כולה ומציגה גרסה עובדתית חדשה. המערערת מבקשת לקבוע, כי כל המצגים שהציגה והחוזים שהגישה לפקיד השומה, אינם מצגי אמת אלא מצגים מטעים וכי הטעתה את פקיד השומה לא רק בענין ההוצאות אלא גם בענין ההכנסות. אין ספק שגרסה זו של המערערת הינה גרסה מקוממת וראויה לכל גינוי. כיצד ניתן לשמוע לנישום הטוען במשך שנים כי הינו נהנה מההכנסות מהשכרת זכויותיו לצד שלישי, כי בעצם ההכנסות אינן שלו?!המערערת מנועה מלכפור כעת בטענתה כי נהנתה מהכנסות שהתקבלו מפז".
♦ לא ייתכן שנישום יוכל להעלות טענות עובדתיות חלופיות, על פי תוצאות המס המתבררות לו על פי כל חלופה. משהצהירה המערערת, כי ההכנסות מדמי השכירות הן שלה, אין להתיר לה כעת לטעון כי קיבלה את הכספים עבור האגודה.
מעבר לכך, בית המשפט קבע, כי גם לו יכלה המערערת להעלות טענה זו, הרי שהיא לא הוכחה מכל וכל. המערערת דרשה ניכויי פחת ומעצם הדרישה ניתן להסיק, כי המערערת הינה בעלת זכויות בנכסים כלשהם; ככל הנראה גם אלו שהושכרו לפז לצורך הפעלת התחנה.
ממכלול הדברים מתחייבת המסקנה, כי המערערת קיבלה תקבולים מהשכרת זכויותיה לפז ועל כן יש לראות בתקבולים אלו הכנסה אצל המערערת.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 17.8.2008.
ב"כ המערערת: א. סרור, עו"ד.
ב"כ המשיב: ר. ליפשיץ, עו"ד.