♦ העוררת מכרה נכס בשנת 2000 והגישה הצהרה על המכירה למס שבח. לעוררת הוצאה שומה, על השומה הוגשה השגה במסגרתה לא דרשה העוררת לנכות את הוצאות המימון שהוצאו לצורך רכישת הנכס. ביום 5.12.2000 קיבל המנהל את ההשגה חלקית. על החלטת המנהל בהשגה לא הוגש כל ערר והשומה הפכה סופית.
בעקבות פס"ד ע"א 4271/00 מ.ל. השקעות נ. מנהל מס שבח מיום 17.3.2003 (להלן: "הלכת מ.ל."), אשר שינה את ההלכה שלפיה לא הותרו הוצאות מימון בניכוי מהשבח, פנתה העוררת לראשונה למנהל בבקשה לתיקון שומה, על מנת שיכיר לה לנכות את הוצאות המימון ששילמה. הבקשה לתיקון השומה נדחתה.
בהסכמת שני הצדדים הוחלט כי המחלוקת היחידה הדורשת הכרעה בערר זה הינה השאלה המשפטית, האם חלה הלכת מ.ל. על עניינה של העוררת.
♦ לטענת העוררת, לפי הלכת משה סמי, נקבע כי ככלל, תחולנה הלכותיו של בית המשפט העליון למפרע. תכלית החוק הינה גביית מס אמת ולכן על מנת להגיע לחישוב נכון, יש לאפשר הכרה בהוצאות המימון. כמו כן טוענת העוררת כי החלטת המשיב שלא להכיר בהוצאות המימון אשר תרמו ליצירת השבח, מביאה לתוצאה קשה ובלתי צודקת.
♦ לטענת המשיב, החלופה היחידה בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין שיכולה להיות רלוונטית היא פיסקה (3) העוסקת ב"נתגלתה טעות בשומה". שינוי הלכה פסוקה אינו מקים עילה לתיקון השומה לפי סעיף 85(3) לחוק, בטענה שמי שנהג על פי ההלכה שנהגה קודם לכן, טעה טעות משפטית.לעניין הלכת משה סמי, מתקיים בימים אלה, דיון נוסף בשאלת התחולה למפרע.
בימ"ש מחוזי ת"א-יפו - ועדת ערר מס שבח מקרקעין 1963-התשכ"ג- י.בן שלמה, שופט (דימוס)- יו"ר, ד. מרגליות, עו"ד ושמאי - חבר, א. מונד, רו"ח- חבר:
♦ תחולתה בזמן של הלכה חדשה נדונה בהרחבה בענין רע"א סולל בונה ואחרים נ. עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד (להלן: "הלכת סולל בונה").
בענין סולל בונה הוחלט כי לאור מכלול השיקולים אין טעם שלא ליתן להלכה תוקף רטרוספקטיבי.
לענין טענת המשיב לקיומו של אינטרס ההסתמכות אומר בית המשפט כי לעיתים יהיה מקום ליתן תוקף למפרע להלכה החדשה, גם אם יש בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות, שאינו ערך עליון ויש לאזן בינו לבין הערכים והשיקולים המתנגשים עמו.
♦ בית המשפט העליון, בהלכת סמי, קבע, בהסתמך על הלכת סולל בונה, שנוכח העובדה שנקבע שם שככלל תחולנה הלכותיו של בית המשפט למפרע, אין כל סיבה שלא לנהוג כך גם בענין סמי. הנה כי כן, בא פסק הדין של בית המשפט העליון ומבהיר כי אין כל מניעה להחיל הלכה חדשה למפרע, גם כשמדובר בעניינים פיסקליים. בית המשפט ער לכך שהוגש דיון נוסף בהלכת סמי, אולם קובע כי "עד למתן החלטה בענין זה, שרירה וקיימת החלטת בית המשפט העליון".
וקובע בית המשפט הנכבד כי, לאור פסיקת בית המשפט העליון בהלכת מ.ל., יש ליישם פרשנות תכליתית רחבה ולקרוא לתוך הוראות החוק את תוכנה הכלכלי של העסקה, לרבות לענין התרת הוצאות ונכויין כאמור בסעיף 39א לחוק מיסוי מקרקעין, כדי להגיע למס רווח אמיתי וצודק. משכך יש לראות בהוצאות המימון, כהוצאה אינטגרלית להוצאות מכירת הנכס.
♦ תכלית החוק היא מיסוי השבח על מקרקעין, כלומר מיסוי הרווח הכלכלי הצומח לבעל המקרקעין, עקב עליית ערכן הכלכלי. כדי להגיע לרווח הכלכלי האמיתי, יש לנטרל את העלויות שנשא בהן בעל המקרקעין לשם העלאת ערך המקרקעין. הריבית הריאלית מקטינה את הרווח הכלכלי הצומח לבעל המקרקעין עקב עליית ערך המקרקעין, ומכאן שיש להתיר את הוצאות הריבית בהן עמדה העוררת.
תוצאה:
♦ הערר נתקבל.
ניתן ביום 5.5.2009.
בשם העוררת: עו"ד מ. כדר
בשם המשיב: עו"ד ש. כחלון