♦ עניינה של המחלוקת העיקרית - מעמדם בנשייה של הפרשי ההצמדה, הריבית והקנס בגין איחור בתשלום, המתווספים לחוב מס רכוש של חברה בכינוס נכסים.
♦ לטענת כונס הנכסים, רק קרן חוב מס הרכוש מהווה שיעבוד ראשון לפי סעיף 11א(1) לפקודה, להבדיל מהפרשי ההצמדה, הריבית והקנס בגינה. כונס הנכסים מפנה לע"א 648/82 פקיד השומה לגבייה מיוחדת נ' ישראל גפני (להלן: "הלכת גפני") ולומד ממנו, כי חוב מס המגיע לרשויות המס בדין קדימה הוא רק קרן החוב, ללא הפרשי ההצמדה והריבית, וזאת בניגוד לחוב רגיל שאינו בדין קדימה. לטענתו הוראות סעיף 33(ג) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק") רלוונטיות אך ורק לצרכי גבייה מקום בו המנהל הוא הנוקט בהליכי גביה, ואינן רלוונטיות לגבייה באמצעות הפקודה. כונס הנכסים מבקש לפרש את החוק באופן צר, על רקע הפרשנות הנהוגה בדיני המסים, ומתוך המטרה שהמחוקק מקדם – שמירת זכותו הקניינית של נושה מובטח, ולאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
♦ לחילופין, מבקש כונס הנכסים מביהמ"ש לנקוט פרשנות תקדימית, ולקבוע שחוב מס רכוש אשר נוצר לאחר רישום השעבוד על המקרקעין לא יזכה למעמד של שיעבוד ראשון לפי הפקודה.
♦ לחילופי חילופין טוען כונס הנכסים שאין לכלול במסגרת השעבוד הראשון את רכיב הקנס אלא רק את רכיבי החוב המתמצים בשמירת ערכו הנומינאלי של החוב.
♦ לטענת המנהל, דינם של הפרשי ההצמדה והריבית והקנס המתווספים למס הרכוש – דינם כדין קרן המס, המהווה שיעבוד ראשון על המקרקעין. לטענת המנהל הוראת סעיף 33(ג) לחוק ברורה ומפורשת, ומעידה על בחירתו של המחוקק להסדיר סוגיה זו. לטענתו מטרת הפרשי הצמדה וריבית לשמור על ערך הכסף לאורך זמן, ומכאן הצדקה עיונית נוספת לעמדתו. עוד נטען, שמכיוון שהבנק והמנהל שניהם נושים מובטחים, הם זכאים לקבל נשייתם באותם תנאים, ואם הבנק זכאי לקבל הפרשי הצמדה וריבית וכן ריבית פיגורים שדינה כקנס בנוסף לקרן החוב, כך גם זכאותו שלו, ובמיוחד לאור העדיפות הסטטוטורית לה הוא זוכה. המנהל טוען באשר לאי תחולתה של הלכת גפני על העניין לפנינו, על בסיס מספר אבחנות, שעיקרן שבאותו עניין דובר בהליך של פירוק, להבדיל מכינוס; שבאותו עניין דובר בחוב מס הכנסה, להבדיל מחוב מס רכוש; שבאותו עניין סויגה ההלכה ותחולתה רק מקום שאין הוראה ברורה אחרת, ובעניינינו ישנה; ומשום שעיקרון השוויון בין נושים בשמו נקבעה ההלכה מחייב דווקא קבלת עמדת המנהל.
ביהמ"ש מחוזי חיפה - כב' הש' ב.גילאור- נשיאה:
♦ פקודת המסים (גביה) היא אמצעי אכיפה ייחודי להקלת והבטחת גביית המס, אשר באמצעותו הקנה המחוקק לרשות המס יכולת לאכוף את תשלום המס בעצמה ומחוץ למערכת ההוצאה לפועל הרגילה. במסגרת סעיפיה מוקנים לרשות המס אמצעי הוצאה לפועל נגד סרבן מס ורכושו. הסדרים אחרים במסגרתה מעניקים לרשות המס בטוחה בנכסי סרבן המס להבטחת חוב המס. כזה הוא סעיף 11א(1) הרלוונטי לעניינינו, במסגרתו נקבע כדלקמן: "מס המגיע על מקרקעי הסרבן יהיה שעבוד ראשון על אותם המקרקעין". "ראשון" משמע, ששעבוד לפי הפקודה קודם לכל זכות אחרת, מובטחת ושלא מובטחת, מוקדמת או מאוחרת בזמן, בנשוא השעבוד. אלא שהפרשנות שמציע כונס הנכסים אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק, כמו גם עם תכליתו. משמעותו של "שיעבוד ראשון" היא הקניית עדיפות גורפת.
♦ משכך, לא קיבל ביהמ"ש את פרשנות ההסדר באופן שאינו תואם תכלית החקיקה ולשונה, ובניגוד להלכה הקיימת, אשר לא אחת לוותה בטרוניה על מצב הדברים, אלא שנקבע שאין לסטות מפרשנות זו.
בעיני ביהמ"ש ראוי היה, לכל הפחות, שלא להכיר בעדיפותו של המנהל באשר לקנסות בגין הפיגור בתשלום. משמע, בעוד שיכול ביהמ"ש, להשתכנע, כי ההעדפה של המנהל באשר להפרשי ההצמדה והריבית ראויה משום שאלו נועדו לשמירת ערכו של הכסף ומניעת שחיקתו עקב חלוף הזמן, לא מוצא ביהמ"ש הצדקה להכיר לעדיפות לסכומי הקנס בגין פיגור בתשלום. אלא שלא מצא ביהמ"ש כיצד ניתן לסטות מהוראותיו הברורות של המחוקק בסעיף 33(ג) לפקודה, שאינן משתמעות לשתי פנים, והן באופן ברור מעידות על "כוונת מס ספיציפית".
משנקבע שעל גביית המס תחול הפקודה (כהוראת סעיף 32 לחוק), ושלעניין גביה, דין הפרשי ההצמדה, הריבית והקנס כדין המס (כהוראת סעיף 33(ג) לחוק) אין מנוס מלקבוע שעל גביית הפרשי ההצמדה, הריבית והקנס תחול הפקודה. בהיעדר כל אבחנה עניינית לה אחיזה מינימאלית בלשון החוק, לא יכול ביהמ"ש לקבוע דין שונה לסכום הקנס.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 14.9.08
המבקש: בעצמו.
ב"כ המשיב: ע.רזניק, עו"ד – פרקליטות חיפה.