♦ ערר על החלטת המשיב לחייב את העורר בתשלום מס שבח, בגין מכירת זכויות במשק חקלאי בהעדר הצהרה. העורר הינו אחד משלושת אחייניו של המנוח, אשר הוריש בצוואתו את כל רכושו לאחייניו. הזכויות במשק היו רשומות ע"ש האלמנה. בעקבות התנגדות האלמנה לצוואה, הושגה פשרה לפיה הוסכם, כי מחצית הזכויות במשק תרשמנה ע"ש האלמנה והמחצית השנייה ע"ש היורשים. כמו כן הוסכם, כי האלמנה תמשיך לעבד את המשק ולאחר מותה יעבור המשק ליורשיה ויורשי המנוח בחלקים שווים. באין הסכמה ביניהם יועמד המשק למכירה. במקרה דנן, עבירותה של הזכות במשק כפופה להמלצת האגודה השיתופית והסכמתה של הסוכנות היהודית (להלן – החוכרת). החוכרת התנגדה לרישום היורשים כבעלי זכויות בהתאם לפשרה שהושגה, שלא הייתה צד לה. לפיכך, נרשמה האלמנה כבעלת זכות יחידה במשק. בשלב מאוחר יותר, מכרה האלמנה את מלוא זכויותיה במשק לצד ג', שקיבל את המלצת האגודה כמתיישב חליף, ושילמה לכל אחד מהיורשים כ- 95,000$. המשיב ראה בתשלום כעסקת מכירה וחייב את העורר בתשלום מס שבח. העורר טען כי הכסף ניתן לו במתנה, וזאת במטרה לכבד את רצונו האחרון של המנוח, ולכן אין לראות בכך עסקת מכירה החייבת במס.
ועדת ערר (ת"א) – יו"ר: כב' השופט (בדימוס) י. בן שלמה; חברים: ד. מרגליות – עו"ד ושמאי מקרקעין; מ. לזר – רו"ח:
♦ הוועדה קבעה, כי על אף העובדה כי ביחסי האלמנה מול החוכרת, היה באפשרותה למכור את הזכויות במשק, אין בכך בכדי לבטל את מחויבותה על פי צו הירושה שנותר בתוקף גם לאחר המכירה. כמו כן נקבע, כי העורר ירש את המנוח וקיבל סך של 95,000$ תמורת חלקו בעיזבון עם מכירת הזכויות. הוועדה קבעה, כי היות ומדובר בזכות במקרקעין כהגדרתה בסעף 1 לחוק מיסוי מקרקעין וכי רישום הזכויות במשק נמנע למרות רצונם של הצדדים, הרי שהגדרת "מכירה" בסעיף 1 לחוק רחבה דיה כדי לתפוס ברשתה מצבים מעין אלה. באשר לטענת העורר, כי הכסף ניתן לו במתנה, קבעה הוועדה, כי לא ניתן לקבלה היות וטענתו לוקה בסתירה פנימית ואינה מתיישבת עם הראיות. עוד נקבע, כי הסכמתו של העורר למכירת זכויותיו לפני חתימת הסכם המכר ומכירת המשק על ידי האלמנה, בהסכמת העורר, מהווה מכירת זכות העורר לאלמנה שאפשרה לה להתקשר בהסכם מכר עם צד ג' העונה על דרישות החוכרת. לעניין זה, ראוי להזכיר, כי ליורשים לא שולמה תמורה במעמד רישום הזכות ע"ש האלמנה. שכן, הסכם הפשרה הקנה לה זכות להחזיק ולעבד את המשק כך שעניין הרישום לא הטריד מי מהצדדים לפשרה ובפרט לאור העובדה שהאלמנה לא הכחישה את זכותם של היורשים, עובדה שמבהירה את הצורך בקבלת הסכמת היורשים למכירה. לעניין השומות שהוצאו ליורשים, הם לא הגישו כל הצהרה ולא נענו לדרישת המשיב להצהיר. משכך הוצאו להם שומות לפי מיטב השפיטה. חבר הוועדה דן מרגליות הוסיף: סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965 קובע, כי משק חקלאי, שחלוקתו עלולה לפגוע בכושר קיומה של יחידת המשק החקלאי, לא תבוצע בו חלוקה, אלא הוא יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו. ואולם, אם שווי המשק שנמסר ליורש עולה על המגיע לו מן העיזבון, עליו ל"פצות" את יתר היורשים על חלקיהם בירושה. הבעיה של ירושה במשק חקלאי מתמקדת בכך, שבהתאם לסעיף 114 הנ"ל, לפי הסכמי החכירה של מינהל מקרקעי ישראל, לא ניתן לפצל את המשק החקלאי ליורשים שונים, ורק אחד מן היורשים יכול ל"רשת" את הזכויות במשק החקלאי. עובדה זו גורמת לכך, כי היורש המקבל את המשק החקלאי יצטרך לשלם מכספים שלו, שאינם חלק מן העיזבון, כדי לרכוש את החלקים של שאר היורשים. לפני כניסת סעיף 5(ג) לחוק מיסוי מקרקעין לתוקף, נקבע בע"א 145/84 מנהל מס שבח נ. הרמן, פד"י ל"ט (4) 693, שחלוקה במתכונת זו לפיה אחד מהיורשים יקבל את המשק החקלאי, תוך מתן פיצוי ליורשים האחרים, תיחשב לחלק מתהליך ההורשה, והיא לא תחויב במס. עמדה זו זכתה בעבר להכרה גם בקובץ הפרשנות לחוק מס שבח מקרקעין. ואולם סיטואציה זו השתנתה לאחר חקיקת סעיף 5(ג) לחוק מיסוי מקרקעין. סעיף זה חוקק בתגובה להחלטת בית המשפט העליון בעניין ע"א 499/85 עיזבון אדלה שפייר נ. מנהל מס שבח, פד"א ח' 374. מאז דבר החקיקה הנ"ל, מכירה של חלק מהיורשים ליורש מסוים שימשיך להחזיק במשק החקלאי, לא תחשב לחלק מהליך ההורשה, אלא היא תחויב במס כמכירה לכל דבר ועניין, אם שולמו כספים שמקורם מחוץ לנכסי העיזבון כדי ליצור איזון בחלוקת נכסי העיזבון. והוא הדין למעשה, כאשר היורש שממשיך להחזיק במשק מפצה את יתר היורשים שאינם מחזיקים מכספים שהגיעו לידיו תוך כדי מכירת המשק (מיקור חוץ) בשלמות לצד ג'.
התוצאה:
♦ הערר נדחה והעורר חויב לשלם למשיב סך של 25,000 ₪.
ניתן ביום : 17.6.08
ב"כ העורר: עו"ד ר. בן-ציון.
ב"כ המשיב: עו"ד ש. אנגלרד.