♦ העתירה לקיום דיון נוסף נסובה על השאלה האם חוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) (להלן: "חוק מסים עקיפים") חל על תשלום שנגבה ע"י המדינה כמס בולים, אולם בדיעבד נמצא כי לא היה עיגון חוקי לגבייתו.העותרת הינה חברה ישראלית אשר מניותיה נסחרות בבורסת הנאסד"ק בניו-יורק. במהלך שנת 2000 הגישה העותרת את דוחותיה להקצאת מניות, ובגין ביולם של דו"חות אלה, שילמה מס בולים בסך 2,412,848 ש"ח. שבע שנים מאוחר יותר פנתה העותרת לרשם החברות בדרישה כי יושב לה תשלום מס הבולים שנגבה ממנה, וזאת בהסתמך על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בעניין שופינג.קום בע"מ נ' מנהל המכס והבלו (להלן: "עניין שופינג"). בפסק הדין האמור נקבע, כי החל ממועד כניסת חוק החברות לתוקף,ביום 1.2.2000, חדל חוק מס הבולים על מסמכים, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק מס בולים") מלחול על דו"ח הקצאת מניות של חברה ציבורית הנסחרת מחוץ לישראל. חרף האמור בפסק הדין בעניין שופינג נדחתה פניית העותרת על רקע התיישנותה, כאשר לשיטת המשיבה תקופת ההתיישנות החולשת על עובדות המקרה היא זו הקבועה בחוק מסים עקיפים – כלומר שלוש שנים ולא שבע שנים כטענת העותרת ועפ"י האמור בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.משנדחתה פנייתה של העותרת, הגישה האחרונה תביעת השבה לבית המשפט המחוזי. העותרת טענה, כי התשלום שנגבה ממנה אינו עוד בגדר מס, ומשכך לא ניתן לדחות את תביעתה בטענת התיישנות הנסמכת על חוק מסים עקיפים. בהמשך ההתדיינות, הסכימו הצדדים על הקפאת ההליכים בפני בית המשפט המחוזי, וזאת עד להכרעת בית משפט זה בערעור המדינה בעניין שופינג. ביום 11.8.2008 אושר פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין שופינג, ונקבע ברוב דעות כי חוק מס בולים אינו חל על דו"ח הקצאת מניות של חברה הנסחרת מחוץ לישראל. משנדחתה תביעתה, הגישה העותרת ערעור לבית משפט העליון , בגדרו נטען, כי תשלום שנגבה בחוסר סמכות אינו יכול להיחשב כ"מס", ומשכך אין להחיל בעניינו את חוק מסים עקיפים, לרבות הוראות ההתיישנות שבו. מאידך, טענה המשיבה כי יש לראות את תשלום העותרת בתור מס ששולם ביתר, הכפוף לחוק מסים עקיפים.
בית המשפט העליון – כב' הנשיאה ד' ביניש:
♦ ביום 16.3.2011 דחה בית משפט העליון את ערעורה של העותרת, תוך שהוא קובע, כי במקרה הנוכחי התשלום שנגבה ביתר מן העותרת כפוף להוראותיו של חוק מסים עקיפים. על פס"ד זה הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף, כאשר לשיטתה נקבעו בו מספר קביעות משפטיות אשר מפאת חדשנותן וקשיותן ראוי להעמידן לבחינה מחודשת במסגרת דיון נוסף. לדידה של העותרת, פסק הדין קבע מבחן סובייקטיבי חדש לפיו תשלום יוכר מבחינה איכותית בתור "מס", אם הצדדים ראו אותו ככזה בעת ששולם, אפילו אם גבייתו נעשתה ללא עיגון חוקי. עוד טוענת העותרת, כי ההלכה האמורה סוטה מההוראה החוקתית הקבועה בסעיף 1 לחוק יסוד:משק המדינה, לפיה "מסים...לא יוטלו...אלא בחוק או על פיו", וכי תחולת ההלכה אינה מצטמצמת רק לחוק מסים עקיפים אלא לכלל דיני ההשבה בעולם המסים. בהמשך הדברים, העותרת טוענת, כי פסק הדין שינה את תחולתה בזמן של ההלכה בעניין שופינג והגדירה כבעלת תחולה פרוספקטיבית בלבד, וזאת בניגוד לעקרונות פסק הדין ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל. על כל אלה, הוסיפה העותרת וחתמה, כי פסק הדין פוגע בעקרון חוקיות מעשי המנהל, כי הוא מתעלם מפערי הכוחות בין הנישום לרשויות המס וכי יש בו כדי לתמרץ את רשויות המס לפעול בדרך פסולה. ביהמ"ש בא לכלל מסקנה, כי דינה של העתירה להידחות. בפסיקתו של בימ"ש זה נקבע הכלל שהליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר, שאף אם תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט מתקיימים, הרי שיש לנקוט בו רק במקרים יוצאי דופן. מקרה זה אינו נמנה עם מקרים יוצאי דופן אלו. אמנם, יש בפסק הדין משום פיתוח הדין הקיים והרחבתו, אולם נראה, כי העותרת מבקשת לקרוא בפסק הדין קביעות עקרוניות, בעלות השלכות רוחב, שאינן מעוגנות בו. הכרעת בית המשפט תחומה לנסיבותיה הייחודיות של העותרת ואין ללמוד ממנה הלכה כללית, לפיה תקופת ההתיישנות המקוצרת הקבועה בחוק מסים עקיפים תחול, באופן אוטומטי, בכל מקרה בו תגבה הרשות מס ללא עיגון חוקי לגבייתו. בהקשר זה אבחן בית המשפט בין גבייה ללא סמכות ביודעין – שאלה שלא התעוררה בעניינה של העותרת ולכן הותרה ב"צריך עיון" – לבין גביית תשלום אשר בעת גבייתו לא היה חולק לגבי סיווגו כ"מס", אלא שבדיעבד השתנתה הפרשנות המשפטית לגביו.
ביהמ"ש קבע, כי נימוקיה של העותרת לקיום דיון נוסף מושתתים על טענות שכבר הועלו בפני בית משפט העליון נדונו על ידו ונדחו לגופן.
התוצאה:
♦ העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ניתן ביום 4.9.11
ב"כ העותרת: עו"ד ישראל פפר; עו"ד מאיר אקוניס; עו"ד גלעד שיף; עו"ד טליה נעים
ב"כ המשיב: לא צוין