♦ המערער מר משה גולדשטיין (להלן "המערער") היה במועדים הרלבנטיים לשומות המס, בעל השליטה והמנהל במספר חברות ובהן חברת אבן זהב קבלנות בע"מ (להלן "החברה הקבלנית") וחברת גולדשטיין משה הנדסה בע"מ (להלן "המערערת"). החברה הקבלנית ביצעה עבודות בניה ולשם כך העסיקה בין היתר עובדים זרים. לחלק מהעובדים הזרים לא היו היתרי שהיה בישראל ורישיונות לעבוד. על מנת ליצור מחסום בין החברה הקבלנית להעסקת העובדים הזרים, החליט המערער, כך טען, להעסיק את העובדים הזרים באמצעות המערערת. המערערת כללה בדוחותיה הכנסות שהתקבלו מהחברה הקבלנית. כמו כן דרשה לנכות את ההוצאות בגין העסקתם של העובדים הזרים.
♦ המשיב לא הכיר בהוצאות הנדרשות לשכר העובדים הזרים שכן לא הוצגו לו ראיות מספיקות על תשלומי השכר. על כן תאם את הוצאות שכר העבודה.
♦ המערערת דרשה לנכות הוצאות בגין תשלום שכר עבודה לעובדים הזרים. המערער צירף לתצהירו צילומי דרכונים של עובדים רבים, אשר לטענתו הועסקו על ידי המערערת וקבלו ממנה את שכרם. המערער לא המציא שום ראיה על תשלום השכר כגון העתקי שיקים, אישורי קבלת כספים, פירוט שכר לכל עובד ולא צירף תלושי שכר למי מהעובדים הזרים. בתצהירו טען, כי שילם את השכר במזומן. לדבריו הוא מסר את הסכומים הנדרשים במזומן למנהלי העבודה שהועסקו על ידי החברה הקבלנית והם שחלקו את הכספים לעובדים. גם על תשלומים אלו למנהלי העבודה אין ראיה. כמו כן, בתצהירי המנהלים שהוגשו, לא היה די, מאחר ולא צורפו מסמכים המעידים על תשלום, כגון פירוט שעות עבודה של כל עובד, הסכום ששולם לכל עובד וכדומה. פרט לאמירות כלליות אין שמץ ראיה על תשלום השכר. כאן חשוב להזכיר כי כבר בשלב הדיונים בפני המשיב נדרשו המערערים להציג מסמכים המעידים על התשלומים לעובדים. משמע, למערערים ניתנה הזדמנות להציג ראיות, אולם הם לא עשו מאום.
ביהמ"ש המחוזי חיפה, כב' השופט רון סוקול: ♦ ביהמ"ש קבע, כי בנסיבות אלו ברי שלא ניתן לקבל את גרסתם של המערערים. כידוע, על נישום הטוען, כי הוציא הוצאות המותרות בניכוי, מוטל הנטל לשכנע שאכן הוצאו ההוצאות וכי אלו הוצאות המותרות בניכוי. משנכשלו המערערים להוכיח, כי הוציאו הוצאות המותרות בניכוי רשאי היה פקיד השומה לתאם את ההוצאות ולהוציא למערערת שומה המתעלמת מההוצאות האמורות. טענת המערערת, כי לא יתכן להכיר בהכנסותיה, ולא להכיר בהוצאות דינה להדחות. התקבולים שקבלה המערערת אינם שנויים במחלוקת. אין מחלוקת גם כי מדובר בהכנסה חייבת. על הנישום מוטל הנטל לשכנע כי הוציא הוצאות המותרות בניכוי ומשנכשל בכך, אין הדבר משליך על ההכרה בהכנסותיו.
♦ סוגיה נוספת בערעור זה, עניינה בשומה שהוצאה למערער, בגדרה הוסיף המשיב להכנסותיו המוצהרות הכנסה בסך של 130,000₪, תוספת הכנסה זו התבססה על הראיות שהתבררו בהליך החקירה הפלילית, לפיהם רכש המערער חשבוניות כוזבות מקבלן וקיבל לידיו את סכומי השיקים שמסר עבור החשבוניות האמורות.
♦ המשיב סמך את קביעתו על עדויות שנאספו במהלך החקירה הפלילית. העדות המרכזית היתה עדותו של העד מר טאהא יעקוב (שולחו של הקבלן). לדבריו שיטת העבודה היתה כי הקבלן היה מעמיד עובדים לביצוע עבודות עבור החברה הקבלנית. בתמורה היה המערער מוסר המחאות של החברה הקבלנית ומקבל חשבוניות מס . את ההמחאות נהג העד לפרוע אצל חלפן . העד מבהיר כי בשני מקרים פנה אליו המערער, מסר לו שיקים של החברה הקבלנית, וביקש ממנו לגשת לבנק ולפרוע את השיקים במזומן. את התמורה שקיבל עבור השיקים מסר למערער. כן מסר לו חשבוניות על סכומי השיקים;. העד הדגיש כי חשבוניות אלו לא הוצאו עבור עבודה כלשהי אלא אך ורק כדי לשמש כיסוי לאותם שיקים שפרע בבנק. המערער כפר בטענות אלו וטען, כי מעולם לא רכש חשבוניות כוזבות. עוד טען, כי העד אינו מהימן. עם זאת המערער אישר שהוא מכיר את העד והוסיף, כי עבד עימו בהיקפים גדולים.
♦ ביהמ"ש העדיף את גרסת המשיב הנסמכת על עדותו של העד שכן, קבע, כי לעד אין כל אינטרס לטעון שדווקא שתי חשבוניות נפרעו על ידו במזומן ותמורתן נמסרה למערער, שכן בכך הינו מפליל את עצמו. זאת ועוד, בידי המערער היו כל הכלים לסתור את גרסתו של העד, שהרי יכול היה להביא ראיות ברורות לגבי העבודות שבוצעו על ידי הקבלן ,המערער לא עשה מאום.
♦ סוגייה נוספת בערעור זה, עניינה הוא דין קיזוז ניכוי המס במקור מהמס החל בגין שכרו של המערער, בעל השליטה בחברה המשלמת, שלא הועבר למשיב. בסוגיה זו קבע ביהמ"ש, כי המערער אינו זכאי לקיזוז הסכום שנוכה מהמס החל בגין שכרו וזאת עפ"י סעיף 165(ב) לפקודה, שכן לא הוכח שסכום המס שולם למשיב.
תוצאה:
♦הערעור נדחה.
ניתן ביום 13.09.11
ב"כ המערערים: עו"ד כהן
ב"כ המשיב: עו"ד דנה גורדון ונדרוב, פרק' צפון