♦ כנגד חברת "זבנג" ("החברה"), מנהלה, וכנגד המערער, אשר סיפק שירותי הנה"ח לחברה, הוגש כתב אישום, אשר ייחס למערער עבירות של ניכוי מס תשומות ללא מסמך, ואילו לחברה ולמנכ"ל החברה ייחס כתב האישום עבירה של הוצאת חשבוניות מס בלא שהיו זכאים לעשות כן. לאחר שמיעת ראיות, הורשעו החברה, מנהלה, והמערער, בעבירות שיוחסו להם, אך נקבע בגזר הדין, שהמערער תפעל ושלט בחברה ואילו מנכ"ל החברה היה שליחו, וכי למרות שהתביעה ייחסה למערער את העבירה של ניכוי המס, יכלה לייחס לו, לאור החומר שנתגלה, עבירות הרבה יותר חמורות. אל המערער נשלחה הודעה, בה חויב לשלם את כפל המס לפי סעיף 50(א) לחוק מע"מ, ועל חיוב זה הוגש הערעור. המשיב ביקש שלא לשמוע ראיות בתיק, ולהסתמך אך ורק על ההליך הפלילי.
♦ לטענת המערער, הגורם שהוציא בפועל את החשבוניות היה מנהל החברה, ולא המערער, ולכן, לא ניתן לחייבו בכפל מס על פי סע' 50(א) לחוק, ואף בכתב האישום לא נאשם המערער בהוצ' חשבוניות שלא כדין. כמו כן, לא ניתן לפצל את החיוב בגין הקנס מהחיוב במס באופן שישות אחת תחויב בתשלום המס וישות אחרת תחויב בתשלום כפל המס. כפל המס על-פי סעיף 50(א) לחוק, מהווה חיוב מוחלט שחל על מי שהוציא את החשבונית שלא כדין. למשיב אין שיקול דעת לבחור על מי להטיל את כפל המס. בנוסף, השופט בתיק הפלילי לא הרשיע את המערער בהוצאת חשבוניות, למרות הערת אגב לעניין חלקו של המערער בחברה.
בימ"ש מחוזי י-ם - כב' הש' מ. מזרחי:
♦ לעניין הטענה שהמערער לא היה הגורם שהוציא בפועל את החשבוניות, הרי שפרשנות נכונה של סעיף 50(א) תכניס לגדרו גם אדם שהינו אחראי להוצאת החשבוניות, אף אם נמנע מלהוציאה בעצמו אלא שלח אדם אחר לעשות זאת. גישה זו נתמכת הן בפסיקה, והן לאור תכלית החוק, שכוונתו הינה להרתיע אנשים שאינם מורשים להוציא חשבונית מס, ולפצות את שלטונות המס על ההפסד שנגרם. תכלית זו תוכשל, אם מי שמקים מנגנון של הוצאת חשבוניות פיקטיביות שולח אדם אחר, כדי לבצע את פעולת הוצאת החשבונית.
♦ לעניין פיצול תשלום הקנס והמס - במצב בו יש לייחס אחריות להוצאת החשבוניות גם למי שלא הוציא בפועל את החשבוניות, אין כל פסול בפיצול תשלום המס מתשלום כפל המס. נראה כי פרשנות זו נכונה במיוחד כאשר לישות אחת אין את האמצעים לשלם גם את המס וגם את כפל המס, וזאת לאור תכלית החוק,להביא לגבית מלוא המס.
♦ לעניין הישענות על התיק הפלילי, ביהמ"ש שם קבע, כי המערער היה הרוח החיה שתפעלה את החברה וכי ישנן ראיות הקושרות אותו באופן ברור בניהול החשבונות של החברה -ובניהול החברה עצמה. יחד עם זאת קבע השופט, כי הוא נמנע מלהרשיע את המערער בעבירות יותר חמורות מאלו שיוחסו לו, בהתחשבו בכך שהתביעה בחרה בכל הקשור למערער לייחס לו אך ורק ניכוי מס תשומות שלא כדין. את השאלה האם יש ביד המשיב להישען על התיק הפלילי, יש כמובן לבחון לאור סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971, הקובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה חלוטה....". המשיב מכיר בכך שהמערער לא הואשם והורשע בעבירות של הוצאת חשבוניות מס שלא כדין, אך לטענתו הדבר נבע מ"בחירת" התביעה להאשימו כך, כאשר מכל מקום, בית המשפט (השופט צור) מצא כי העבירה אכן בוצעה. ביהמ"ש סבור, כי מאחר שהמערער לא הורשע בתיק הפלילי, אין ביד המאשימה להישען על ס' 42א לפקודת הראיות, שכן הוא לא הורשע בעבירה הרלוונטית. ואולם, עדיין יש מקום לשקול הישענות על קביעות המשפט הפלילי מכח כללי מעשה בי-דין. השאלה אם פסק דין במשפט פלילי מקים השתק פלוגתא במשפט אזרחי נבחנה בע"א 581/72 ארביב נ. מדינת ישראל. פס"ד זה ענה על שאלה זו בשלילה, גם כאשר מדובר באותם צדדים בשני ההליכים, מהטעם של השוני בדיני ההוכחה ובדרכי הדיון בכל אחד מן ההליכים. השיקול המכריע הינו, שהשופט בתיק הפלילי בחר שלא להרשיע את המערער, חרף יכולתו לעשות כן על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שכן לא ניתנה לו הזדמנות ראויה להתגונן. זאת בנוסף לעובדה, שגם המדינה בחרה שלא להגיש נגדו אישום בגין הוצאת חשבוניות.
התוצאה:
♦ טענתו המקדמית של המערער נדחתה, ובקשת המשיב להסתמך על הליך פלילי מבלי לשמוע ראיות בהליך הערעור נדחתה.
ניתן ביום: 22.05.08.
ב"כ המערער: עו"ד י. כהן.
ב"כ המשיב: עו"ד נ. שגיא, פרק' מחוז י-ם (אזרחי).