♦ בשנת 1998 ביקשה המדינה למכור מניות בנק המזרחי שבבעלותה לציבור (הפרטה). במסגרת ההפרטה קיבלו עובדים של הבנק מניות אשר נשארו אצל נאמן בהתאם לסעיף 102 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א, 1961 (להלן: "הפקודה"), בין מס הכנסה לבין בנק המזרחי נערך הסכם באשר לאופן הצעת המכר של מניות התובעים לעובדים.
ביום 21.5.98 ניתן אישור נציבות מס הכנסה ביחס לתכנית להצעת המכר של מניות התובעים לעובדים הזכאים (להלן: האישור).
♦ לטענת התובעים, המדינה, בהסכמת הבנק, החליטה להחיל על ההטבה לעובדים בהקצאת מניות במחיר נמוך ממחירן לציבור, את הסדר המס על פי סעיף 102 לפקודה, בנוסחו לפני תיקון 132 משנת 2002. לפי סעיף זה, ההטבה מהווה רווח הון החייב במס רווח הון ואינה בבחינת "הכנסת עבודה" על פי סעיף 2(2) לפקודה. כן נטען, כי ההטבה שניתנה לעובדים אינה בעד "עבודה", אלא בעד הסכמת העובדים להפרטת הבנק, ומשלם ההטבה אינו המעביד, אלא המדינה.
לטענת הנתבע, הוראת סעיף 2(2) לפקודה, הינה הוראה רחבה, הכוללת כל טובת הנאה בעלת ערך כלכלי אשר צמחה לעובד מקיום יחסי עובד-מעביד, אף אם מדובר ברווח המתקבל שלא במישרין מחמת עבודתו. מכאן, שהטבה בדמות מניות/ניירות ערך, שהוענקו במסגרת יחסי עובד מעביד ללא תמורה או בתמורה מופחתת, נכנסת בגדרו של הסעיף ולכן חייבת בדמי ביטוח.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, כב' השופט א. אברהמי:
♦ הלכה פסוקה היא, שהמס עפ"י הוראות סעיף 102 לפקודה, לפני תיקונו, הינו מס רווחי הון. בית המשפט המחוזי קבע, בעמ"ה 1172/02 חגי כץ נ' פקיד השומה תל-אביב יפו 3, (להלן: פס"ד כץ), כי סעיף 102 לפקודה מכיר בקיומו של אירוע מס בעת מתן האופציה לעובד ופוטר אותו ממס, וכי אין לקבל את עמדת רשויות המס כאילו אופייה הפירותי של ההטבה ממשיך והולך אחר מועד ההענקה כך שמימוש האופציה הוא אירוע מס פירותי נוסף המהווה אף הוא הטבה מכוח יחסי עובד ומעביד. בית המשפט קבע, כי עצם מימוש האופציה לא מהווה אירוע מס ואירוע המס יחול שעה שתימכר המניה או האופציה עצמה וייחשב כאירוע מס הוני לאור לשון סעיף 102(ג) לפקודה והכללים שהוצאו מכוח סעיף 102 לפקודה.
♦ הבנק אינו רשאי, לפי האישור, לנכות הוצאת שכר בגין ההטבה ואף לא מחויב במס שכר בגין ההטבה. מכאן נלמד, כי הצדדים אינם רואים בהטבה כהכנסה מעבודה, ולכן לא ניתן להכיר בה כהוצאה של הבנק עבור שכר. אילו ראה הבנק בהטבה כהכנסה מעבודה, הרי שמן הסתם, ההטבה הייתה ניתנת לעובדים כפונקציה של העבודה. רוצה לומר, הואיל וכל העובדים זכאים להטבה שווה, ללא קשר להיקף העבודה או שנות העבודה, הרי שלא מדובר בשכר עבור עבודה, אלא תמורה שהיא פונקציה של השתתפות העובדים בבעלות על הבנק.
♦ אף על פי ההקשר התעשייתי, בעניין מיסוי הטבות לעובדים במניות החברה בה הם מועסקים במסגרת הליך הפרטה, יש לציין, כי הרווח של העובדים מההפרטה הוא רווח הון, כתוצאה ממכירת החברה, במקרה זה – הבנק, למדינה. זכותו הקניינית של העובד למקום עבודתו הוכרה זה מכבר בפסיקה. כשמקום העבודה נמכר, בהליך של הפרטה, שנועד ליתן רווח לחברה, הרי שגם העובד, כשותף בבעלות על החברה, מרוויח. הרווח כתוצאה מההפרטה או המכירה, הינו רווח הון, ולא הכנסה מעבודה. אף לדברי ב"כ הנתבע, ממועד תום תקופת החסימה יש לראות בהטבה כהשקעה פרטית של העובד שפירותיה הוניים. אלא, לטענת הנתבע יש לחייב את העובדים בדמי הביטוח, במועד תום תקופת החסימה. לטעמנו, הואיל ובמועד תום תקופת החסימה, מקבל העובד את המניה לידיו, היינו, את העץ ולא את הפרי, נוצר לעובד רווח הון ולא הכנסה מעבודה.
♦ אשר לטענה, כי מעמד המדינה בהקצאת המניות לעובדי הבנק, הינו מעמד של מעביד, הרי שאין לקבל טענה זו. ההטבה שניתנה כאמור, אינה בעד עבודה, אלא בעד הסכמת העובדים להפרטת הבנק. משלם ההטבה, אינו המעביד – הבנק, כי אם המדינה, ומהות ההטבה, הינה בהתאם, הכנסה שאינה הכנסה מעבודה. יש לציין, כי אין בחוק חובה, כי יתקיימו יחסי עובד מעביד בין מי שמקצה המניות – המדינה, לבין הניצע – עובדי הבנק. המדינה הציעה ההטבה לעובדי הבנק, במסגרת ההפרטה, ולא מדובר אם כן, בהטבה של מעביד לעובד במסגרת יחסי עובד מעביד.
התוצאה:
♦ התביעה התקבלה.
ניתן ביום:11.5.08.
ב"כ התובעים: עו"ד ג.עמנואל ועו"ד א. צוקרמן.
ב"כ הנתבע: עו"ד א. בלום.