♦ המערער, רופא שיניים ובעלים של מרפאת שיניים בכפר סבא. במקביל לעבודתו כשכיר במסגרת בית חולים אסף הרופא, המערער פעל עד לשנת 1999, כעצמאי. הכנסותיו מפעילותו במרפאת השיניים נכללו בדו"חות האישיים. בשנת 1999 הוקמה חברת ד"ר צור אפרים כירורגיה פה ולסת (להלן-"החברה"). המערער הוא בעל המניות העיקרי בחברה. בשנת 1999 החליט המערער להיות שכיר והעביר את כל פעילותו לחברה. נחתם הסכם בין המערער לבין החברה ביום 1.1.99 (להלן-"ההסכם"), על פיו מכר המערער נכסים שבמרפאת השיניים ומוניטין בסך 2 מליון ₪. בדו"ח לשנת המס 1999, אשר הוגש למשיב ב 1.11.2000, דיווח המערער על מכירת המוניטין הנ"ל. המשיב לא קיבל את טענת המערער, כי מדובר במכירת מוניטין והמערער חויב במס רווח הון כקבוע בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן-"הפקודה"), בשיעור מס מלא של 50%. במועד הרלבנטי שיעור המס למעשה שהיה מחויב בו המערער, לו היה המשיב מקבל את עמדתו בדבר מכירת המוניטין, היה של כ 10%, כך בשל הגדרת "סכום אינפלציוני" שבסעיף 88 לפקודה. המערער חלק על קביעת המשיב. על כך נסוב הערעור.
♦ המערער טען, כי הגיע להסכם עם המשיב בדבר שנת המס נשואת הערעור בשאלת המוניטין. המערער טען, כי מפגישה שנעשתה עם פקיד השומה הוא יצא בהבנה שפריסת התשלומים על החוב שהגיע אליה כוללת גם א הטיפול השומתי והסכמה בדבר ההכרה של המשיב במוניטין.
♦ מנגד המשיב טען, כי ההסכם שנערך אצל פקיד השומה היה הסכם גביה ולא הסכם שומה.
בית המשפט המחוזי תל אביב, כב' השופט אלטוביה מגן:
♦ באשר לטענת המערער, כי חשב שהפגישה שלו אצל פקיד השומה הייתה הסדר שומה, מייחס כב' השופט אחריות על מיצגיו של המערער באומרו, כי יש לזכור כי באותו מעמד נכחו עימו מיצגיו. אילו וודאי וודאי אמונים על ההבדל שבין הסדר תשלומים לבין הסדר שומה, להבדל המצוין במכתב הזימון בין שנות מס שבשלב ההשגה ובין שנות מס שהדיון שנקבע בהן הוא בשלב ראשון של ההליך השומתי, קרי לאחר הגשת דו"ח ולצורך בעיגון הסדר מס באופן מפורש ובכתב. לא התקבל הסבר מניח את הדעת להעדר דרישה מעם המייצג להסדר בכתב. תדפיס תשלומים ששולמו, כפי שהוזנו למחשבו של המשיב, מלמד, כי המשיב יחס את התשלומים גם על חשבון שומה עצמית והדברים מתלכדים עם הסברו של פקיד השומה.
♦ על כן, במחלוקת בין עדות המערער ועדות המשיב, קבע כב' השופט, כי הסברו של פקיד השומה יותר מאשר מסתבר יותר מגרסת המערער.
♦ באשר לקיומו של מוניטין - המערער לא הביא כל ראיה לקיומו של מוניטין בעסקו, לא הונחה כל תשתית ראייתית בקשר לכך, למשל קיום מאגר לקוחות ומכירתו, עדויות בדבר שמו הטוב ואיכות השרות, וכד'. המערער לא הביא כל ראיה, ללא במהלך ההליך השומתי ולא בפני ביהמ"ש בקשר עם מכירת חוג לקוחות, מרשם לקוחות, קיומה של תניית אי תחרות, מכירת העסק כעסק חי כשהוא מושך ידיו מהעסק וכיוצא באילו מאפיינים אשר עשויים להצביע על מכירת מוניטין, וזאת מבלי להביע דעה באשר למשקל של כל מאפיין שכזה או הצורך בהוכחת קיום של כולם או חלק מהם. העדר כל ראיה בקשר עם קיומו של מוניטין בולט שבעתים שעה שמדובר בהעברה לכאורה של המוניטין בינו לבין חברה בשליטתו, בלא שחל כל שינוי של ממש בפעילות הקליניקה. יתרה מכך, ככל שהמערער טוען לקיום מוניטין היה עליו להציג מוניטין שאינו מוניטין האחוז בתכונותיו האישיות, המוניטין האישי אשר מטבע הדברים אינו ניתן להעברה.
♦ מכל האמור בפיסקה קודמת, ניתן ללמוד מהם, המבחנים שיש לבחון והראייות שיש להציג על מנת שניתן יהיה לטעון למכירת מוניטין. דבר שלעתיד יכול למנוע חיכוכים וויכוחים מיותרים עם רשויות המס באשר למכירת או אי מכירת מוניטין.
♦ המסקנה היא כי עסקת מכירת מוניטין אין כאן. משיכה כספית מעם החברה לידי המערער, יש. ספק אם כלל ניתן לזהות מהו הנכס שנמכר אשר בתמורה למכירתו שילמה החברה למערער שני מליון ₪. המערער אישר כי קיבל בדיעבד יעוץ כי המהלך שנקט בו, היה שגוי. הלכה היא כי ברגיל משהציג נישום עסקה באופן מסוים, כבול הוא למצג זה ובמקרה דנן למכירה במשור ההון.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום:06.5.08.
ב"כ המערער: עו"ד בורובסקי ועו"ד שמלה.
ב"כ המשיב: עו"ד מ. סלומונוביץ.