♦ המערערת, הינה בשליטת מר יצחק אפק (להלן: "אפק"). אפק היה שותף בשותפות בלתי רשומה (להלן: "שותפות"), עם שני שותפים (להלן:"כהן"). השותפות חדלה מלפעול ביום 30.11.92. בין השותפים הוסכם על פירוק השותפות וחלוקתה בעין לשני עסקים נפרדים שינוהלו במסגרת שתי חברות בע"מ. כן הוסכם, כי באין אפשרות לחלוקה שווה בעין, יבוצעו תשלומי איזון. לאחר בוררות חויב אפק לשלם לכהן תשלומי איזון בסך 712,810 ₪. פסק הבוררות נדון בבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן בבית המשפט העליון בהליך ערעור במסגרת ניסיון של אפק להביא לביטול פסק הבורר.
דמי האיזון שולמו רק כעבור כמה שנים מאז מתן פסק הבוררות וזאת במסגרת הסכם פשרה משנת 2000 בין הצדדים במסגרת הליכי הוצל"פ.
המערערת דרשה 80% מתשלומי האיזון כהוצאה שוטפת בדוחות שלה לשנת 1999.
♦ המערערת טוענת, כי תשלום ההוצאות, תשלומי האיזון וההוצאות המשפטיות הקשורות, הנו "חלק אינטגראלי מפעילותה של המערערת וממהלך עסקיה", וזאת על מנת לאפשר לה להמשיך ולהפיק הכנסות מתחום הפעילות שהועבר אליה. תשלומי האיזון שנקבעו היו כולם לטובת פעילותה העסקית של המערערת. אין המדובר בחיובים אישיים של אפק בעל המניות במערערת. המערערת נדרשה בתשלומי איזון בגין תוספת מלאי ונכסים ומכאן גם "ההצדק העסקי-כלכלי" לביצוע התשלום על ידי המערערת, שאליה הועברו אותם מלאי ונכסים ולא לידי אפק.
♦ עמדת המשיב עמדת המשיב נאחזת בצדדים הפורמאליים להליך הבוררות שהיו בעלי המניות בשתי החברות הנפרדות, מר אפק בעל מניות המערערת, ומר כהן, בעל מניות החברה האחרת.
בית המשפט המחוזי בתל אביב, כב' השופט מ' אלטוביה:
♦ ביהמ"ש בוחן בפסק הדין שני דברים עיקריים. הראשון הוא את הסכם הפירוק של השותפות, מי היו הצדדים להסכם ומי שילם את כספי האיזון בפועל, ואילו השני הוא את צורת הרישום החשבונאי של המערערת לאורך השנים.
♦ הסכם פירוק השותפות נעשה בין השותפים בשמם הם כיחידים, מר אפק ומר כהן. הם הצדדים להסכם שהסכימו ביניהם על עניינים שונים בקשר ל"פירוק השותפות". בסעיף 4 להסכם בו מוסכם, בין היתר, עניין תשלומי האיזון, מופיע הדיבור "הצדדים". אין חולק, כי המערערת איננה צד להסכם. ועוד, לא מוזכר בהסכם זה, כי החברות החדשות שיוקמו הם שישאו בחיוב תשלומי האיזון. אדרבא, קריאת ההסכם מעלה את ההפך, כלומר, כי הצדדים להסכם הם בעלי הזכויות והחובות בקשר להסכם לרבות בקשר לתשלומי האיזון ככל שיקבעו. החברות לעומת זאת טפלות לעניין.
♦ עפ"י ביהמ"ש, יותר מכך, גם לו לשון פסק הבוררות, הייתה יוצרת חבות למערערת, הרי שלשון פסק הבוררות, יכולה להוות הסבר רק אם חבות זו באה לידי ביטוי בספרי המערערת ובמועד יצירת החבות. בהעדר ביטוי לכך בספרי המערערת, על פי הכללים החשבונאים המקובלים, לרבות במועד בו החבות נוצרה, נוצרת סתירה. אם אכן החבות לשלם תשלומי איזון כרוכה היא בנכסי השותפות שהועברו למערערת, הרי שהיה מקום לתת לכך ביטוי נאות בדו"חותיה עם מתן פסק הבוררות או לא במועד העברת הנכסים. ככל שאין לכך ביטוי או לא הוכח על ידה, כי נתנה לכך ביטוי, הרי שלכאורה המערערת לא ראתה בתשלומי האיזון חוב שלה, והביעה היא בכך עמדה, כי אין היא החבה בתשלומי האיזון במועד זה.
♦ ביהמ"ש אינו מבדיל, לאור הלכת משה סמי, בין הקניית הסמכות לפקיד השומה כאשר מופיעה הקניית הסמכות בהטיית לשון שלילית "לא השתמש.." בסעיף 152(ג) לפקודה, לבין הקניית סמכות בהטיית לשון חיובית "פקיד השומה רשאי..." בסעיף 145(א)(2) לפקודה. קביעת המשיב בשני אילו, על פי הלכת סמי צריכה שתצא מרשות המשיב בתוך המועד. משמעות הדברים היא, סיום הפעלת הסמכות על ידי פקיד השומה הן לעניין שלב א' והן לעניין שלב ב', הנו כאשר פקיד השומה פועל להביא לידיעת מושא העניין, הנישום, את שנעשה או הוחלט בעניינו. משכך, לגבי שנת 1996, הואיל והשומות בשלב א' יצאו לאחר תום שלוש השנים הנקובות בסעיף 145 (א)(2), לפקןדה קבע כב' השופט כי בכפוף להחלטה בדיון נוסף בעליון בעניין סמי משה, הרי שהשומה לאותה שנה התיישנה.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה ברובו, למעט לגבי שנת 1996 לגביה נקבע כי יש לחכות להחלטת העליון בעניין התחולה למפרע של פס"ד סמי משה.
ניתן ביום:17.4.08.
ב"כ המערערת: עו"ד א. גרא.
ב"כ המשיב: עו"ד א. סמרה.