♦ בפס"ד עמ"ה 1213/04 ורד פרי נ' פ"ש גוש דן, התיר בית המשפט המחוזי בניכוי חלק מתשלומים ששילמה אם למעון יום ולמועדונית. אין ספק, כי מדובר בפסק דין תקדימי, לאור העובדה שמזה שנים, מנסות שדולות הנשים, באמצעות המחוקק, לגרום לכך שהוצאות שכאלו יוכרו על ידי המדינה וכפועל יוצא, שהמדינה "תשתתף" בהוצאות גידול הילדים, מתוך הנחה שהדבר יביא לידי עידוד נשים לצאת לעבודה. עוד יצוין, כי רשות המסים מיהרה להוציא הודעה לציבור (לצפיה בהודעה פתח/י הקישורית) ובה תגובתה לפסק דינו של כב' השופט אלטוביה מגן וכן הצהרה, כי רשות המסים תגיש ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין. תפקידו של המאמר הוא לא לתת את חוות דעת הכותב באשר לפסק הדין, אלא לנסות ולתת כמה נקודות למחשבה פרקטית, כיצד ניתן לפעול בעקבות פסק הדין:
♦ מי זכאי לניכוי? – פסק הדין אינו מבדיל בין גבר לאישה. ולמרות שמי שהגישה את הערעור (וזכתה בו חלקית) היא אישה ולמרות שמי ש"חוגג" הן שדולות הנשים (מתוך כוונה לעזור לנשים), הרי שיש לעשות את שיקול הדעת אצל בני הזוג- מההכנסה של מי מהם לדרוש את ההוצאה בניכוי, ולא בהכרח אצל האישה. למרות שהמערערת עצמה טענה, כחלק מטענותיה: "אי התרת ההוצאה בניכוי מהווה פגיעה בנשים, המונעת מהן לעסוק בעבודתן, להגשים את רצונותיהן ולמנוע מהן הגשמה עצמית", פסק הדין עצמו לא עשה הבחנה בין גברים לנשים בעניין זה, אלא בחן הורים כמכלול.
♦ ממתי להגיש דו"ח? – בעקבות פס"ד ע"א 3602/97 נמ"ה נ' דניאל שחר, הוציאה המחלקה המשפטית בנציבות מס הכנסה דאז חוזר (6/2002), לפיו בהתאם לסעיף 160 פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), לא ניתן להגיש בקשות להחזרי מס לגבי תקופה העולה על שש שנים אחורה משנת המס הנוכחית. הפועל היוצא הינו שכיום, בשנת 2008, ניתן להגיש דוחות החל משנת 2002 וכל זאת למי שלא הגיש דוחות בעבר (בדר"כ מדובר בשכירים שלא היו חייבים בהגשת דוח ולא הגישו).
♦ מה עושה מי שכבר הגיש דוח? - בהתאם לאותו חוזר, עמדת רשות המסים היא, שמגבלת הזמן הקבועה בסעיף 160 לפקודה, כפופה גם למגבלות של תקופות השומה, לרבות על פי סעיף 147 לפקודה. לפיכך, מי שהגיש דוח ועדיין לא נעשתה לגביו שומה, וכן לא עבר המועד לעשיית השומה כאמור (4 שנים), יכול לבקש לתקן את השומה שהוגשה. נישום המבקש החזר מס בגין שנים שנעשתה לגביהן שומה, ניתן להחזיר לו את המס רק בהתקיים עילה לפתיחת השומה ורק אם לא חלפו המועדים לפתיחת השומה על פי סעיף 147 לפקודה. סעיף 147 קובע, כי המנהל רשאי, ביזמתו הוא או לבקשת הנישום, לפתוח שומה בתוך שנה ממועד הפיכתה לסופית. יש להדגיש, כי הסעיף לא מחייב את המנהל, אולם ראוי יהיה כי המנהל כן יאפשר פתיחות שומה במקרים אלו.
♦ מה כוללת הגשת דו"ח? – מאז שנת 2003 והקביעה בפקודה, כי המיסוי הינו מיסוי פרסונאלי, יש לשים לב, כי תושב ישראל חייב לדווח על הכנסותיו, ללא תלות במקום הפקת ההכנסה. הגשת דו"ח לא יכולה להיעשות חלקית, ולפיכך, נישום שירצה לקבל בניכוי את הוצאת הטיפול בילדים, ייקח בחשבון, כי בבקשה להחזר יש למלא גם את הכנסות שני בני הזוג, במידה וישנם, גם הכנסות מחו"ל, גם הכנסות מריביות למיניהן, וגם הכנסות שכירות. יצוין, כי אי דווח על הכנסות הינה עבירה פלילית וייתכן מצב בו אדם שקיבל שכר דירה למגורים של 5,000 ₪ ולא דיווח עליו למס הכנסה, ימצא עצמו חייב בפלילים הואיל וחלק משכר הדירה חייב במס.
♦ אילו הוצאות ניתן לדרוש? – בפסק הדין נקבע, כי פקיד-השומה יתיר בניכוי 2/3 מתוך סכום ההוצאות שתבעה המערערת בניכוי שהן בגין השגחת הילדים באותם מוסדות שבהם לא ניתנו ארוחות (במובדל מכיבוד קל) או שהארוחות שולמו בתשלום נפרד, ומחצית מסכום ההוצאות שנתבעו באותם מוסדות שבהתאם התשלום כלל ארוחות לילדים. בניגוד למה שנהוג לחשוב, ההתרה בהוצאות היא לא רק עד גיל 6. בפסק הדין הותר בניכוי גם חלק מתשלום למועדונית בית ספר וללא הגבלת גיל הילד.
♦ מה לגבי מטפלות? – המציאות מלמדת, כי רבות המטפלות שאינן מדווחות למס הכנסה על הכנסתן, למרות שזו חייבת במס. דרישה להתרת הוצאות בין מטפלות שכאלו, על סמך תשלומים לביטוח לאומי, עלולה לגרום לחיוב במס של המטפלות עצמן ואף לחיובן בפלילים בגין אי דיווח עד כה. ואולם, למי שנמצא במס שולי גבוה (והכוונה להורי הילדים), שווה לבדוק האם כדאי לגלם למטפלת את המס בהנחה שהחיסכון במס כתוצאה מההכרה בהוצאה יעלה על סכום הגילום, בגלל פערי שיעורי המס (כל זאת בתנאי שבסופו של יום אכן ההוצאה תותר בניכוי, דבר שכאמור מוטל בספק לאור עמדת רשויות המס).
♦ האם ההוצאה מותרת על פניו? – כאמור, לפי הודעתה, תגיש רשות המסים ערעור בנושא לבית המשפט העליון, שהלכותיו מחייבות. כמו כן הנחתה רשות המסים את פקידי השומה שלא לאפשר מתן החזרים עד לפסיקה בעליון. אולם, אם לא יוגשו בקשות כבר השנה ונחכה לפסיקה בעליון, "ילכו לאיבוד" אי אילו שנים בדרך, דהיינו ייסגרו בשל התיישנות. וראה דוגמה את פס"ד שדות, שם חלפו עשר שנים בין הפסיקה במחוזי עד להכרעה סופית בבית המשפט העליון, ובינתיים עברו להן שנים והפכו להיות שנים אבודות מבחינת היכולת ליישם את פסק הדין כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי.
♦ מהי הסמכות לעכב החזרים? – בהתאם לפקודה, המערערת אכן תקבל את כספה חזרה, אולם, לטענת רשות המסים, פסק דין של בית המשפט המחוזי אינו מחייב את פקיד השומה אלא רק מנחה ולכן עד אשר תצא הנחיה מבית מדרשו של בית המשפט העליון, פקיד השומה, בהנחיית רשות המיסים, ימשיך שלא להתיר בניכוי הוצאות שכאלו, בהתאם לפרוצדורה הקבועה בפקודה, והדרך לערער עליו תהיה רק בבית המשפט המחוזי. על טענתה זו של רשות המסים ישנה ביקורת רבה, כולל של בית המשפט העליון כפי שנקבע בבג"ץ 653/83 מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה: "התקופה בין הגשת הערעור לבין הדיון וההכרעה בו עלולה להימשך זמן רב. במשך תקופה זו על הציבור ועל שלטונות המס לדעת כיצד לכלכל צעדיהם. אין זה סביר, שבזמן זה יתעלמו מקיומו של פסק הדין. העובדה, שההלכה בו עלולה להשתנות