♦ העובדות: המערערת, עו"ד, המגדלת שני ילדים, דרשה כהוצאה, תשלומים ששילמה למעון שטיפל בילדיה ביום, ולמועדונית שטיפלה בילדה בשעות הצהרים. המערערת לא דרשה הוצאות בגין תשלומים לחוגים ולא לקייטנה בחודשי הקיץ. כעו"ד אופי עיסוקה מצריך שעות עבודה רבות, ולו הייתה נשארת מחוץ למעגל העבודה, על מנת לגדל את ילדיה, הייתה מתנתקת מעיסוקה.
♦ לטענת המערערת: הוצאות השגחה, אינן הוצאות פרטיות, שכן שירותי ההשגחה נשכרו משיקולים עסקיים גרידא, ומדובר בהוצאה אינצידנטלית לייצור ההכנסה, ובאופן שתואם את הור' סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (להלן-הפקודה); ההוצאות לא גרמו להשבחת עסקה ונועדו רק לשמרו; החוק בישראל מטיל חובה על הורה לדאוג להשגחת ילדיו בזמן שהותו בעבודה; אין ללמוד בדבר קיומו של "הסדר שלילי" משתיקת המחוקק בכלל ומחוקק הפקודה בפרט כשולל את ההכרה בהוצאות ההשגחה כהוצאה בייצור הכנסה.
♦ לטענת המשיב: המערערת 'מרחיקה' מעצמה במכוון את ההנאה הצומחת לילדיה ולה עצמה בהמשך לכך, שעה שהם מצויים במסגרות חינוכיות, שנבחרו במכוון ובקפידה רבה בידי המערערת; המחוקק לא נתכוון להתיר ההוצאות האמורות ובחר במהלך השנים, בדרכים אחרות להביא בכלל חשבון נטל המס, את עול השמירה על הילדים למשל באמצעות קצבאות, נקודות קצבה ומתן נקודות זיכוי לאמהות עובדות שלהן ילדים קטינים; המדובר בהוצאה שאינה אינצידנטלית או הכרחית בייצור ההכנסה; הוצאות השגחה על ילדים נחשבות כהוצאה פרטית במתוקנות במדינות העולם והקלות או הטבות בעניין זה הוסדרו במדינות אילו במעשי חקיקה מפורשים.
ביהמ"ש המחוזי בת"א– כב' הש' מ. אלטוביה:
המערערת, כדוגמת הורים עובדים אחרים, בין שכירים ובין עצמאיים, אינה יכולה להתפנות לעיסוקה ומשלח ידה, לשם השאת הכנסה, בלא לדאוג להשגחה על ילדיה. השגחה על ילדים במסגרת אחרת היא לא רק כורח המציאות של המשפחה העובדת אלא יש בה גם צורך לשם התפתחות הילד. אין המסגרות האמורות בבחינת "מגרש חניה לילדים עם שומר" בלבד, וטובת ההנאה הנצמחת היא גם טובתו של ההורה וגם של הילד. התרומה שהיא בבחינת טובת הנאה לילד אינה מצריכה שהות כה רבה מחוץ לבית או בחברת משגיח בבית, ואלמלא הצורך לשהות שעות ארוכות בעבודה, טובת ההורה וטובת הילדים הייתה לשהות זה במחיצת זה ככל האפשר. העשרה עקיפה לילד, ויתרונות נוספים המקנים מעונות ומועדניות, הולכים אחר העיקר - שהיא ההשגחה על הילד בזמן שהורהו נמצא בעבודה.
♦ הנחת היסוד היא, כי זכותו של כל אחד מבני הזוג להגשים את שאיפותיו המקצועיות. השמת ילדים הזקוקים להשגחה, לרבות על פי דין, נעשית לשם יציאת ההורים לעבודה ולשם ביצוע העבודה. רק ברור הוא כי מסגרות משגיחות אילו מנסות ומבקשות להיות לילדים כבית שני, כמקום חם ונעים, אבל הורתם בצורך למצוא פתרון עת מצוי ההורה בעבודתו. הוצאות השגחה אינן דומות להוצאות על מזון ותרופות, ולא כן הוצאות נסיעה למקום העבודה. כל עוד ההורה מצוי בעבודתו, יכול הוא להפיק את הכנסתו רק בזכות העובדה כי ילדיו מצויים תחת השגחה. ההשגחה על הילדים היא למצער בגדר העלאת התפוקה ממצב שבו ההורים אינם מסוגלים לייצור הכנסה או שיכולתם מוגבלת, למצב שבו כל עוד הילדים בהשגחה הם יכולים לפעול בתפוקה מוגברת לשם ייצור הכנסתם.
♦ לעניין סבירות ההוצאה, עלות ההשגחה במוסדות כגון ויצ"ו ונעמ"ת יכולים לשמש אמת מידה מקום שפ"ש סבור כי ההוצאות שהוצאו חריגות מן הרגיל באשר לשאלת היכולת להפריד בין הרכיב האישי לרכיב העסקי שהוא בייצור הכנסה בקשר עם הוצאות השגחה על ילדים, דומה, כי מחצית מתוך סכום ההוצאות שתבעה המערערת, אם יחשב כהוצאות בגין העשרה עקיפה או הוצאה בגין רכיבים אישיים כגון מזון, נותן ביטוי אף למעלה מן הדרוש לאותו חלק בהוצאות שהוא אישי. מקום בו התשלום בגין ארוחות הילדים משולמות בנפרד (במובדל מכיבוד קל), שהוא הוצאה שאינה מותרת בניכוי, ניתן ליחס שני שלישים מן התשלום המשולם כתשלום בגין ההשגחה. כך גם באשר למועדונית אחר הצהרים דומה כי עיקר ההוצאה נועדה לשם השגחה ובוודאי ששני שלישיים הימנה היא בגין השגחה. עוד ניתן לקבל כי דמי שמרטפות בבית, דמי מטפל\ת בבית, מיועדים כולם כשכר השגחה ובכפוף לעקרונות של סבירות ההוצאה.
♦ טענת המשיב, כי נושא טיפול בילדים כבר זכה להתייחסות המחוקק במסגרת נקודות הזיכוי וקצבאות, אינה מתקבלת, שכן המשיב לא שכנע את ביהמ"ש, כי אלו באו כתחליף או הסדר ממצה, במקום התרת הוצאות השגחה על ילדים כהגדרתם דלעיל. ככל שהמחוקק מבקש כי הוצאה בייצור הכנסה, אין להתירה, משיקולים כאילו ואחרים, הרי שבדומה לקביעת הוצאות שאינן בייצור הכנסה, כמותרות או בשעה שהוא מבקש לתמרץ או לעודד (לרבות בדרך של תמרוץ שלילי) פעילויות מסוימות או לעשות בדין המס מנוף לקידום מטרות ייחודיות, חברתיות, כלכליות ואחרות, עושה הוא זאת במפורש. אין בכך שהצעות חוק בעניין נדחו כדי לשנות את התוצאה, שכן הוצאות השגחה מוכרות על פי הור' סע' 17 לפקודה, וראיתן כהוצאה בייצור הכנסה אינה מצריכה פרשנות "יצירתית".
התוצאה:
♦ הערעור התקבל.
ניתן ביום: 03.04.08
ב"כ המערערת: עו"ד ל. טבע-עכו, ג. עציון וה. כהן.