♦ המערערת היא חברת בנייה. בשנת 97 הוציא המשיב למערערת שומת עסקאות, בנימוק שהיקף עסקאותיה של המערערת גדול מזה שעליו דיווחה. לאחר שהשגתה נדחתה הוגש ערעור על כך לביהמ"ש המחוזי בי-ם (הש' ע. קמא). במסגרת הערעור נטען, כי את ספרי המערערת ניהל אדם בשם אברהם נחליאלי, אשר הגיש דיווחים כוזבים למע"מ, ועל מנת להסתיר את מעשיו העלים את ספרי המערערת. המערערת טענה, כי במקרה כזה, על המשיב לערוך שומה לפי מיטב השפיטה, גם בקשר עם מס התשומות ששולם על ידה, ואשר ממנו התעלם המשיב, בהעדר ספרים. כב' השופט קמא פסק, על פי ההלכה שנקבעה בעניין אלפחל, כי ייתכנו מקרים שבהם, גם בהעדר ספרים וראיות, על המשיב לערוך שומה לפי מיטב השפיטה לתשומות העסק, למשל, כאשר ספרי החשבונות אבדו, והמקרה דנן נכנס לחריג זה, לאחר שהמערערת הוכיחה את טענותיה בעניינו של נחליאל. על בסיס האמור, קבע השופט קמא השומה תוחזר למשיב "על מנת שיבחן ויעריך לפי מיטב השפיטה, את מס התשומות של המערערת בתקופה הרלבנטית".
♦ המשיב הגיש ערעור לביהמ"ש העליון על פסק הדין, אך עפ"י המלצת ביהמ"ש, הסכימו ב"כ הצדדים לקביעה, כי אין בפסק הדין של כב' השופט קמא משום שינוי של הלכת אלפחל, וכן שהמשיב יוציא שומה חדשה שבמסגרתה יחליט גם בעניין שומת התשומות, ואחרי שיתן דעתו על המסמכים שיוגשו על ידי המערערת. לאור זאת, הוציא המשיב שומה חדשה, אשר בה לא חושב מס תשומות ששולם על ידי המערערת, (למעט חודשיים), וזאת בנימוק, שבחומר שנשלח אליו, לא נמצא כל תיעוד על תשומות כדין. על שומה זו הערעור כאן.
♦ לטענת המערערת, בשומה החדשה שהוציא המשיב, התעלם הוא הן מפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי והן מפסק הדין שניתן בהסכמה בביהמ"ש העליון, אשר לפיהן צריך היה המשיב לשום על פי מיטב השפיטה גם את מס התשומות ששילמה המערערת. פסק דינו של ביהמ"ש העליון לא ביטל את פסק דינו של השופט קמא. נהפוך הוא, ביהמ"ש העליון לא הפך את קביעותיו העובדתיות של השופט קמא ביחס לאובדן החשבוניות, ולא עוד אלא שבפסק הדין נקבע, בהסכמה, כי אין בפסק הדין של השופט קמא משום שינוי של הלכת אלפחל, ולאור ההסכמה, חזר בו המשיב מערעורו. כוונת דבריו של ביהמ"ש העליון היתה, כי על המשיב להוציא שומה בהתבסס על מסמכים קיימים, קרי: רשימת התשומות, הערכת מחזוריות של חברת בנייה, וכן הלאה.
♦ לטענת המשיב, על פי הלכת אלפחל, רק בנסיבות חריגות חייב המשיב לערוך שומת תשומות על פי מיטב השפיטה, וגם אז הנטל להנחת התשתית לעריכת שומת תשומות מוטל על העוסק, שנדרש, מצידו להוכיח - בראיות של ממש - כי בגין התשומות שנרכשו על ידו, הוצאו לו חשבוניות מס כדין, וממכלול הראיות ניתן ללמוד, כי בידי המערערת לא היו חשבוניות כאמור.
ביהמ"ש המחוזי בי-ם – כב' השופטת מ. מזרחי:
♦ לפי ביהמ"ש, עיון בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, שניתן בהסכמה, מלמד, כי פסק דינו של השופט קמא נותר, הלכה למעשה, עומד על מכונו. קביעתו המשפטית, שפסק הדין עולה בקנה אחד עם הלכת אלפחל, ושהמשיב נדרש לשום על פי מיטב השפיטה את מס התשומות ששילמה המערערת, הפכו לקביעות מוסכמות בפסק דינו של ביהמ"ש העליון. התוספת היחידה שניתן למצוא בפסק
דינו של ביהמ"ש העליון, היא האמירה שהשומה החדשה תיערך לפי שק"ד של המשיב, וזאת לאחר שייתן דעתו על המסמכים שתגיש או שהגישה המערערת. גם את התוספת הנ"ל, אין לפרש באופן שעל המערערת להגיש למשיב חשבוניות. השופט קמא הכריע, כי המערערת הצליחה להניח את התשתית העובדתית לכך שאמנם היו לה חשבוניות, והללו נעלמו עקב התנהלותו של נחליאלי. משכך, נדרש המשיב לשום על פי מיטב השפיטה, קרי: מבלי שהמערערת תגיש חשבוניות, את מס התשומות ששילמה. המשיב מנוע מלהעלות טענות עובדתיות ומשפטיות, אשר סותרות את קביעותיו של השופט קמא, המהווה מעשה בית דין.
♦ יש לבחון את השומה על בסיס הרקע העובדתי והמשפטי של ההליכים שהובילו ליצירת שומה זו. בעת קריאת סיכומי המשיב, קשה היה לי להשתחרר מהתחושה כי המשיב לא השלים עם תוצאת פסק דינו של השופט קמא, והחליט לנסות, לאחר שהדבר לא עלה בידו במסגרת הדיון בבית המשפט העליון, לערוך ערעור נוסף על קביעותיו של השופט קמא במסגרת הדיון הנוכחי. דבר זה אין להרשות.
התוצאה:
♦ הערעור התקבל.
על המשיב לערוך שומה חדשה שבה ישום את מס התשומות עפ"י מיטב השפיטה. למען הסר ספק, גם אם המערערת לא תציג בפניי המשיב חשבוניות או מסמכים נוספים מוטל עליו לשום את מס התשומות על בסיס המסמכים המצויים בידו, ואם אין בידו כאלה, על בסיס מיטב שפיטתו בהתאם למחזוריות עסקיה של המערערת.
ניתן ביום: 03.08.08
ב"כ המערערת: עו"ד א. להמן.
ב"כ המשיב: פרקליטות מחוז י-ם (אזרחי).