♦ בהחלטה שנתקבלה ביום 16.3.03 פה אחד, בבית המשפט העליון (מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ; ע"א 4271/00), נקבע, כי ריבית ריאלית שנשא בה רוכש, בכדי לרכוש את המגרש, קשורה אינטגראלית לרכישתו של המגרש ומפחיתה את הרווח הכלכלי של בעל המגרש. על כן, יש לכלול אותה בשווי הרכישה, כדי להגשים את תכליתו של החוק בדבר מיסוי השבח בלבד.
♦ באשר לריבית הריאלית, שבה נשאה העוררת בשל הבנייה (בנפרד מהריבית הריאלית בשל רכישת המגרש), בית המשפט העליון קבע, כי ראוי לכלול אותה בין "הוצאות ההשבחה" (המותרות בניכוי מהשבח על פי סעיף 39(1) לחוק), שהרי מבחינה לשונית השבחה היא שינוי לטובה בנכס קיים, ולכן ריבית ריאלית ששולמה בקשר להוצאות הבנייה תרמה להשבחת המקרקעין וניתן לנכותה מהשבח.
♦ במסגרת פסק הדין מצא לנכון נשיא בית המשפט העליון (כתוארו דאז) להבהיר, כי מן הראוי להגיע לשבח הכלכלי האמיתי שצמח לבעל המקרקעין לעניין הטלת המס. בהקשר זה הגיע בית המשפט העליון למסקנה, כי סעיף 39א לחוק מיסוי מקרקעין משקף את המצב המשפטי הנכון והראוי בסוגיה (שיש בו כדי להטיל מס על השבח האמיתי ולהגשים הרמוניה עם דיני מיסוי רווחי הון) ואינו משנה את המצב המשפטי הנכון שקדם לו!
♦ החלטה שנתקבלה אף היא פה אחד, ביום 11.2.08 בבית המשפט העליון (סלון מרכזי בע"מ; ע"א 8138/06), עסקה בניכוי הוצאות מס רכוש לצורך חישוב השבח במכירת מקרקעין.
♦ המערערת (סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על בע"מ) מכרה את זכויותיה במקרקעין (ביום 21.1.01) וביום 14.1.03 פרעה את חובה למס רכוש, בגין הנכס שנמכר.
♦ המערערת ביקשה לנכות את התשלום למס רכוש מהשבח בגין מכירת המקרקעין, ואילו המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין ת"א) לא התיר את הניכוי המבוקש, וטען כי ניתן היה לנכות את ההוצאה לפי פקודת מס הכנסה (שכן המקרקעין שימשו לחניון והופקה מהם הכנסה).
♦ בית המשפט העליון החליט שיש לקבל את הערעור, לאחר שמצא, כי הסכומים ששולמו למס רכוש לא היו ניתנים לניכוי (בפועל) על ידי המערערת, לצרכי קביעת הכנסתה החייבת במס הכנסה, שכן בחרה בשיטת הדיווח על בסיס מזומנים.
♦ במסגרת פסק הדין, הבהיר המשנה לנשיאה את עמדתו במלים אלה:
"...משהגענו לתוצאה זו, אין צורך להידרש לסוגיה אותה העלו באי כוח הצדדים והנוגעת לשאלה מהו דינה של הוצאה אשר ניתן היה לנכות לצרכי מס הכנסה אך לא נוכתה בפועל. מעבר לנדרש, אוסיף ואומר רק כי כפי שכבר נקבע בעבר על ידי בית משפט זה, תכליתו של חוק מיסוי מקרקעין בכלל, ושל סעיף 39 בפרט, היא מיסוי הרווח הכלכלי שצומח לבעל המקרקעין עקב עליית ערכם הכלכלי... נראה כי מן הראוי יהיה אם רשויות המס ישאפו להימנע מהתוצאה הקשה של אי ניכוי בכלל..."
♦ מקובל להניח כי תוקפה של הערת אגב פחות מחייב מתוקפה של הכרעה משפטית נקודתית, אך יש הרואים בהערת האגב, שנכללה בפסק הדין, רמז נוסף שנשלח לרשות המסים בישראל.
אם אכן זו עמדתם של השופטים הנכבדים אין להמעיט בחשיבותה העקרונית, שכן התוצאה הקשה (מבחינת הנישומים) של אי ניכוי בכלל מתקבלת במקרים נוספים (ולאו דווקא בתחום מיסוי מקרקעין).
♦ להלן נפרט כמה דוגמאות לכך:
(1) דמי חכירה, שמשלם חוכר בעד מקרקעין המשמשים לייצור הכנסתו, אינם מותרים לכאורה בניכוי לצרכי מס הכנסה, אם החוכר הינו "קרוב" למחכיר, או שהוא והמחכיר בעלי שליטה זה בזה, או שאותו אדם בעל שליטה בשניהם.
(2) הוצאות להתאמת המושכר, שהוציא שוכר כדי להתאים את המושכר לצורך ייצור הכנסתו, אינן מותרות לכאורה בניכוי לצרכי מס הכנסה, אם השוכר הינו "קרוב" למשכיר, או שהוא והמשכיר בעלי שליטה זה בזה, או שאותו אדם בעל שליטה בשניהם.
(3) נישום (יחיד) שהלך לעולמו, ובשנת הפטירה היו לו הפסדים מוכרים לצרכי מס הכנסה (לרבות הפסדי הון ולרבות הפסדים מועברים משנים קודמות) יוכל לקזז את הפסדיו רק בעולם הבא.
(4) נישום אשר צבר הפסדים עסקיים והחליט לחדול מניהול כל פעילות עסקית - לא יוכל לקזז את ההפסדים העסקיים שצבר כנגד הכנסתו החייבת במס, ממקורות פסיביים, שיפיק בשנים שלאחר מכן.
(5) נישום שהשקיע כספים בפעילות עסקית ניסיונית שלא עלתה יפה (לרבות חקר שווקים, עלויות פיתוח וכיוצ"ב), עלול למצוא את עצמו מנוע מניכוי הסכומים הללו לצרכי מס הכנסה, אם פקיד השומה יטען כי ההוצאות שנעשו לא היו הכרחיות לייצור ההכנסה.
(6) עוסק שרכש תשומות לשימוש בעסקו ואין בידיו חשבונית מס שהוצאה לו כדין, אינו רשאי לקזז את מס התשומות (לא ברור אם הינו רשאי לתבוע ניכוי הוצאה לצרכי מס הכנסה), גם אם הספק דיווח ושילם כדין למנהל מס ערך מוסף.
♦ בכל המקרים שתוארו לעיל יש סממנים של "אי ניכוי בכלל", ולא נותר לנו אלא להמתין ולראות אם וכיצד תפנים רשות המסים בישראל את הרמזים שנשלחו על ידי בית המשפט.