♦ אין חולק, כי קביעת פרק זמן בו אמורה רשות מנהלית לקבל החלטה הינה הכרחית וחיונית ודי בעיקרון סופיות הדיון ו"חזקת התקינות" לפיה מחויבת לפעול רשות מנהלית, על כך הרחיב כבוד השופט זמיר בבג"צ 4146/95 באומרו: "החזקה היא שההחלטה ניתנה כדין. לפיכך מי שטוען כי ההחלטה ניתנה שלא כדין עליו הראיה. זאת ועוד: חזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן. לאחר שנים רבות יהיה לה משקל רב. אכן, עדיין היא רק חזקה, ולכן עדיין היא ניתנת לסתירה, אך ככל שחולף הזמן יקשה יותר ויותר לסתור אותה".
♦אם כן נשאלת השאלה מתי יודע אדם שנתקבלה החלטה בעניינו?
עד לא מזמן רווחה (ההלכה האבסורדית) שנקבעה בשנת 1979, בשם הילכת ביר (ע"א 568/78 פ"ש נ' יצחק ביר), לפיה משעה שקבע פקיד השומה את המס בצו שנכתב במועד, נפסק "מרוץ הזמנים", גם אם הצו עדיין לא הומצא לנישום, קרי, צו או החלטה שנחתם במועד ולמשל הוחזקו במגירתו של פקיד השומה, היו חוסים תחת "חזקת התקינות" גם אם בפועל לא הומצאו לנישום. התנהלות זו הייתה אבסורדית שכן הנישום לא יכול היה לדעת בצורה סופית מה עלה בגורל תיקו, גם אם עברו המועדים הקצובים בחוק, שכן החלטות אלה עדיין היו נחשבות "תקינות" כל עוד הסתבר שהן הוחלטו במועד.
♦ הילכת ביר, לדאבונם של הנישומים שרדה עד לשנת 2007. ביום 22.4.07 בע"א 5954/04 פ"ש י-ם 1 ואח' נ' משה סמי ואח', קבע ביהמ"ש העליון, כי יש לסטות מהלכת ביר ולקבוע, כי "מרוץ הזמנים" יפסיק רק כאשר הצו יומצא לנישום, שכן: "סמכותו של פקיד השומה לשום את הנישום אינה יוצאת... מן הכוח אל הפועל כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של פקיד השומה".
♦ כאמור בית המשפט העליון בהילכת משה סמי שינה הלכה מושרשת ששררה במשך שנים רבות, וקבע, כי הפרשנות שניתנה בפסיקה להוראת החוק הרלבנטית לענייננו טעונה שינוי (סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה). עוד קבע בית המשפט, כי תחולת הפרשנות החדשה לאותה הוראת חוק מבחינת הזמן תחול לא רק כלפי העתיד, אלא גם ביחס לעבר. הוראת החוק, החלה במישרין על המדינה, משפיעה באופן ישיר על מהלכיה, ולהחלת הפרשנות החדשה באופן רטרוספקטיבי ישנן תוצאות משמעותיות המשפיעות עליה, ובאמצעותה על הציבור כולו. ®בעקבות קביעה זו, הגישה המדינה, עתירה לדיון נוסף-דנא 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד ומשה סמי (להלן: "דנא משה סמי")
בין היתר, בטענה, כי החלת ההלכה הפרשנית לעניין פרשנות סעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה, ביחס לעבר אינה יכולה לעמוד, ויש לשנות את הוראת התחולה ולקבוע, כי היא תחול רק באופן פרוספקטיבי (מיום ההלכה ואילך).
♦ דנא משה סמי, דן אפוא, בשאלה מהי תחולתה מבחינת הזמן של הנורמה הפרשנית שנקבעה בהלכה החדשה האם היא חלה כלפי העתיד בלבד, או שמא היא מתפרשת גם כלפי העבר ?
♦ בית המשפט העליון הכריע בדנא משה סמי בקובעו, כי דעת הרוב תוכרע, כדעת כב' השופטת חיות, לפיה "יש להחיל את ההלכה החדשה המבטלת את הלכת ביר באופן רטרוספקטיבי גם על הליכים תלויים ועומדים שטרם ניתן בהם פסק דין חלוט, אך יש להגביל את התחולה הרטרוספקטיבית כאמור באופן שתתייחס רק לאותם הליכים אשר בהם ניתנה החלטה בהשגה (לעניין סעיף 152(ג) לפקודה) או הוצאה שומה לפי מיטב שפיטה (לעניין סעיף 145(א)(2) לפקודה), מאז הינתן פסק הדין בעניין סמי (23.5.2004) ואלו לא נשלחו לנישום בתוך פרק הזמן הנקוב באותם סעיפים".
♦ לסיכום באיחוד של ההלכות שנקבעו בעניין משה סמי עולה, כי מרוץ הזמנים יפסק רק מרגע שהצו יומצא לנישום וזאת במסגרת הזמנים הקבועים בחוק. באשר למועד התחולה, ההלכה תחול מעתה והלאה על הליכים תלויים ועומדים ועל הליכי שומה או השגה שההחלטה בהם ניתנה לאחר 23.05.2004 ושבהם פקיד השומה איחר בהמצאת ההחלטה/שומה לנישום.
♦ יצוין, כי להערכת המדינה ההשלכות הכלכליות המשוערות שנשאו עמה תחולה רטרוספקטיבית של ההלכה החדשה, עומד על כ- 500 מיליון ש"ח, עם זאת חשוב להדגיש כי "היקף הנזק הכספי" כפי שכינת זאת רשות המסים יוצא מהנחה לפיה בכל ההליכים התלויים ועומדים תתקבל עמדת הרשות ותידחה עמדת הנישומים (בלי קשר לעניין האיחור בהמצאת ההחלטה), הערכה שהינה בעייתית על פניה.
בנסיבות אלה, כפי שהסיקה כב' השופטת נאור, פקיד השומה נטל על עצמו סיכון והסתמכותו על הלכת ביר לא הייתה סבירה, בוודאי שכך לאחר מתן פסק הדין בעניין משה סמי בבית המשפט המחוזי ביום 23.5.04.
עוד עולה מהערכת רשות המסים כאמור בדבר "היקף הנזק", כי זו אכן השתמשה לא מעט באפשרות של "להחליט ולא להמציא" – דבר שעל פניו אינו עולה בקנה אחד עם התנהלות מנהלית תקינה.