♦ המערערת היתה הנישום המייצג באיחוד עוסקים לפי סעיף 56 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), אשר כלל שלוש חברות נוספות: חברת יהלומי סמואל רוזנבאום 1992 בע"מ (להלן: "יהלומי סמואל"); ליאו-בל (1986) בע"מ (להלן: "ליאו-בל"); ס.ר.ד יהלומים בע"מ (להלן: "ס.ר.ד. יהלומים").
המשיב דחה את השגתה של המערערת בעניין ניכוי מס תשומות. בעוד המערערת ביקשה לאפשר לה לנכות, סך של כ-700,000 ₪ כמס תשומות, קבע המשיב, כי הסכום המותר בניכוי כמס תשומות הוא רק 46,833 ₪. הנימוק לדחיית השגתה של המערערת, ופסילת התשומות שנוכו על ידה, היה העובדה שלפחות חלק מהחברות באיחוד העוסקים עוסקות בייבוא ושיווק יהלומים, עסקאות הפטורות ממס ערך מוסף, ולכן לא ניתן לנכות מס תשומות בגינן. המשיב אישר את סכום המס המותר לניכוי, לטענתו, בהתאם לחישוב הבא: נקבע יחס בין המחזור החייב במס לבין סך כל המחזור שדווח. יחס זה הוכפל בסך כל מס התשומות שנדרש על ידי המערערת, והתוצאה הינה מס התשומות היחסי המותר לניכוי.
♦ המערערת טענה, כי אין מקום לחלוקה יחסית של התשומות, כאשר ניתן לייחס את התשומות לעוסק מסוים באיחוד העוסקים בהתאם לייעוד להן שימשו. עוד טוענת המערערת, כי ההוצאות שתשומותיהן נדרשו, הן הוצאות שכל עסק נזקק להן לפעילותו, ולכן לא היה נימוק לפסול אותן. טענה נוספת של המערערת מתבססת על העיקרון של מעשה בית-דין. לדבריה, במסגרת ערעור על פסילת מס תשומות לניכוי של ליאו-בל לשנים 1993-1994 נקבע בהסכמה, כי המס נוכה כדין. מדבריה עולה, כי תחומי העיסוק של ליאו-בל ושלה הינם זהים ומדובר בעסקאות זהות, ולכן לא היה מקום לשינוי בעמדת המשיב בעניין התשומות המותרות לניכוי.
♦ טענות המשיב בהקשר זה הן כי פסילת התשומות התבססה על ממצאי חקירה פלילית שהתנהלה כנגד המערערת, אשר העלתה שרישום ודיווח ההוצאות של איחוד העוסקים נעשה באופן שאינו מאפשר לדעת אלה תשומות ניתנות לניכוי לפי החוק, שכן המערערת "ערבבה" בין הוצאות, רשמה הוצאות של חברה אחת (הפטורה ממע"מ), כהוצאותיה של חברה אחרת (שאינה פטורה ממע"מ), וכיו"ב. המשיב טען עוד, כי נטל השכנוע מוטל על עוסק המבקש לנכות מס תשומות, ובכך להפחית את תשלום המע"מ המוטל עליו, ובנסיבות העניין, המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה בעניין זה. אשר לטענות בעניין ליאו-בל, טוען המשיב כי אין תחולה לתורת מעשה בית-דין בדיני מסים, שכן כל שנת מס עומדת בפני עצמה. בנוסף, לדבריו, העקרון של מעשה בית-דין לא חל, בין היתר, משום שלא מדובר באותו עניין ואף לא מדובר בפלוגתא פסוקה, שכן הערעור בעניין ליאו-בל לא התנהל לגופו, אלא הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין.
ביהמ"ש העליון - כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כב' הש' א' פרוקצ'יה, כב' הש' י' דנציגר:
♦ בענייננו עלו, למעשה, שתי שאלות, והן - האם התשומות בגינן ניכתה המערערת מס שימשו בעסקה החייבת במס, כנדרש בסעיף 41 לחוק מע"מ; והאם המס נכלל בחשבונית מס שהוצאה כדין. במקרה זה, שתי השאלות קשורות זו בזו, שכן, המערערת טוענת כי החשבוניות שהוצאו כדין מבססות את גרסתה כי התשומות שנוכו על ידה שימשו בעסקאות שלה, להבדיל מעסקאות של חברות אחרות באיחוד העוסקים. ניתן לומר כי התמונה המצטיירת מממצאיו של בית המשפט קמא הינה שהמערערת והחברות באיחוד העוסקים לא הקפידו על הפרדה בניהול העסקי של החברות, זאת בלשון המעטה. בנסיבות אלה, נראית בעיני נכונה מסקנתו של בית המשפט קמא. כידוע, בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בערכאה הדיונית, בעיקר משום שאלה מתבססים על התרשמותו של השופט היושב בדין מהעדים שהופיעו בפניו. לא ראיתי מקום לסטות מכלל זה במקרה דנן. יתרה מכך, נראות לי מסקנותיו של בית המשפט קמא, כי בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, כי ההוצאות שהציגה המערערת הן הוצאות שלה הנובעות מפעילותה השוטפת. לפיכך, המסקנות בענייננו הן שתיים: האחת, כי לא ניתן לומר שהחשבוניות עליהן מתבססת המערערת הינן חשבוניות מס שהוצאו כדין, כדרישת סעיף 38 לחוק מע"מ; והשנייה, הנסמכת על הראשונה, הינה כי לא ניתן לייחס את התשומות שהמערערת מבקשת לנכות לעסקאות של המערערת, קרי, לעסקאות החייבות במס, כדרישת סעיף 41 לחוק מע"מ.
♦ אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא, כי המערערת לא הצליחה להרים את הנטל להראות כי ניתן היה לערוך הפרדה בין החשבוניות ששימשו לעסקיה שלה, לבין החשבוניות ששימשו לעסקים של חברותיה לאיחוד העוסקים.
♦ תחולתו של מעשה בית-דין - למעלה מן הצורך אציין, כי דומה שהכלל בדבר השתק עילה לא חל על עניינה של המערערת, שהרי המערערת כלל לא היתה צד להליכים שהתנהלו בין ליאו-בל לבין המשיב (וכזכור, המערערת עצמה טוענת שהחברות באיחוד עוסקים הינן בבחינת גופים נפרדים ויש להתייחס אליהם בנפרד). סבורני כי גם הכלל בדבר השתק פלוגתא לא חל על ענייננו, ולו משום שבערעור בעניין ליאו-בל כלל לא התקיימה התדיינות בנוגע לפלוגתא שהסתיימה בהכרעתו של בית המשפט.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 21.2.08
ב"כ המערערת: עו"ד ג.עמיר.
ב"כ המשיב: עו"ד ע.לינדר.