♦ ערעור על החלטתה של ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "החוק"), אשר דחתה את הערר שהגישו המערערים כנגד השומה שנקבעה בהסכמה בינם לבין המשיב.
♦ המערער 1 היה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 בבניין קולנוע אדיסון בירושלים. המערער 1 רכש את זכויות הבעלות תמורת סך של 2 מיליון דולר. ביום 10.9.94 מכר המערער 1 את זכויותיו במקרקעין למערערת 2 תמורת סך של 5,825,000$ וכן התחייבות של המערערת 2 לשאת בתשלום מס השבח החל על העסקה.
♦ במסגרת שומה עצמית שהגישו המערערים, נתבקש על ידם ניכוי הוצאות בסך של 3,000,000 ש"ח לצורך חישוב השבח. זאת, בגין "הוצאות פינוי עצמי" של המערער 1 מהמקרקעין. המשיב סירב להתיר ניכוי זה והמערערים הגישו השגה על החלטתו וההשגה נדחתה. במסגרת ההחלטה על דחייתה של ההשגה, מתאריך 28.8.95, ציין המשיב כי בענייננו אין תחולה להוראת ביצוע 24/85 [להלן: הוראת הביצוע] – אשר העומדת בלב טענות המערערים.
לאחר דחיית ההשגה, הגיעו המערערים והמשיב להסכם פשרה בתאריך 17.9.95, במסגרתו הוסף לשווי הרכישה של הנכס סכום בשקלים השווה לסך של 566,000$.
♦ בתאריך 15.7.98 – כשלוש שנים לאחר הסכם הפשרה – פנו המערערים למשיב בבקשה לתיקון השומה המוסכמת, כך ששווי הדיירות המוגנת יועמד על 3 מיליון דולר. המשיב דחה את הבקשה והמערערים הביאו את המחלוקת לבית המשפט המחוזי.
♦ בית המשפט דחה במסגרת הליך מקדמי את טענותיו המקדמיות של המשיב בדבר מניעותם של המערערים מלהעלות טענות נגד השומה כיוון שנקבעה על בסיס הסכמה. הטענה נדחתה, בין היתר, מן הטעם שלא הועלתה בשלבי ההשגה. עם זאת, בית המשפט דחה את טענתם המרכזית של המערערים, לפיה טעות משפטית בהוראת ביצוע היא שהביאה אותם לחתום על הסכם הפשרה עם המשיב. זאת, כיוון שהוראת ביצוע זו כלל לא חלה בענייננו, ולא הוכחה הסתמכות כלשהי עליה.
♦ המערערים שבים וטוענים כי טעות משפטית בהוראת ביצוע היא אשר הביאה להסכם הפשרה. הוראה זו – כך נטען – אינה מעוגנת בדין ומנוגדת לעקרון של גביית מס אמת ולעקרון ודאות השומה. בקשתם של המשיבים היא כי בית המשפט יכריע כי יש לתקן לפי סעיף 85 בחוק את השומה שנקבעה עקב הטעות במצב המשפטי.
♦ המשיב סבור כי לא הוכחה ההסתמכות הנטענת על הוראת הביצוע לצורך קביעת השומה. לשיטתו, לשאלה המועלית על ידי המערערים – בדבר תוקפה המשפטי של הוראת הביצוע – אין כל רלבנטיות לענייננו, לאור היעדר הוכחה להסתמכות כאמור. כראיות להיעדר ההסתמכות מביא המשיב, בין היתר, את החלטתו בהשגה (בה סויגה תחולתה של הוראת הביצוע במקרה דנן), את הסכם השומה עצמו (בו נקבע שווי הרכישה כפנוי) וכן מסמך של בא כוחם של המערערים.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים - כב' המשנה לנשיאה א. ריבלין, כב' הש' א. גרוניס, כב' הש' י. דנציגר:
♦ המערערים לא הרימו את נטל ההוכחה כי קביעת השומה נסמכה על הוראת הביצוע. הוכחת ההסתמכות על הוראת הביצוע היא תנאי הכרחי להוכחת הרלבנטיות של זו לענייננו. נטל הוכחת ההסתמכות על הטעות הנטענת רובץ על הטוען לאותה טעות. החלטתו של המשיב בדבר דחיית ההשגה מסייגת במפורש את תחולתה של הוראת הביצוע בענייננו. ראיה נוספת להיעדר תחולה של ההוראה מצויה בהסכם הפשרה עצמו, שבו נקבע שווי הרכישה של הנכס כפנוי, ולא ייושם המנגנון הקבוע בהוראת הביצוע.
♦ אין ממש בטענתם של המערערים כי לא נדרשת הכרעה בבית משפט זה בשאלה אם השומה נסמכה על הוראת הביצוע, כיוון שזו "נדרשה אך ורק בהליך המקדמי בדבר טענת המניעות". בהחלטה בהליך המקדמי. מן הדברים עולה כי בהליך המקדמי נדחתה טענתו של המשיב כי יש לדחות את הערר על הסף בשל קביעתה של השומה בהסכם. עקב דחייתה של הטענה המקדמית, נפתח הפתח בפני המערערים להגיש ערר לוועדה, ובמסגרתו להוכיח את טענתם בדבר הטעות המשפטית הנטענת העומדת בבסיס השומה. שאלת ההסתמכות על הוראת הביצוע – מקומה הנכון הוא בהליך העיקרי, כחלק מהותי מהוכחת הטענה כי השומה נקבעה עקב טעות במצב המשפטי. הטענה שלא היתה הסתמכות על הוראת הביצוע בקביעת השומה הועלתה על ידי המשיב בהליך העיקרי. כך אכן פסק בית המשפט קמא, אשר קיבל את עמדתו של המשיב באשר להיעדר תחולתה של ההוראה בענייננו.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 21.1.08
ב"כ המערערים: עו"הד א.בן עטר, ש.בנדל, א. אלוין בן סימון.
ב"כ המשיב: ע"י פרקליטות מחוז ירושלים.