♦ בהתאם לאמור בכתב האישום, כפי שתוקן, היו נאשמים 1 ו-2, שותפים שווים בעסק שהיה רשום במע"מ על שם סבקו בלבד, עסק לביצוע עבודות בניה - בעיקר ריצוף וחיפוי, ונאשם 4 היה בעל השליטה בחברה הנאשמת 3, שאף עיסוקה היה בעבודות שכאלה.
♦ לטענת התביעה, עשו הנאשמים שימוש במי שהיה נאשם מס' 5 בכתב האישום, דימיטרי שדרין, וזאת בשנים 2002 ו-2003,להפצת חשבוניות מס כוזבות, כאילו היה זה שדרין שביצע את העבודות כמפורט בחשבוניות שהפיץ, כשאת העבודות ביצעו הנאשמים עצמם, באמצעות עובדיהם, וכל זאת במטרה להשתמט מתשלום מס. הנאשמים רשמו חשבוניות מס שכאלה, בחתימת שדרין, כתשומות בדוחותיהם התקופתיים למע"מ (האישומים השני והשלישי) והנאשמים 1 ו-2 אף הוציאו חשבוניות שכאלה לאחרים, בסכומים גבוהים (האישום הראשון). עוד מואשמים הנאשמים 1 ו-2, במעשה מרמה ותחבולה במטרה להתחמק ממס בכך שרשמו בכרטסת שדרין בהנהלת החשבונות בעסקם מספר תשלומים שבוצעו לאחרים כאילו שולמו לשדרין כנגד חשבוניות מס שהוציא (אישום רביעי) ובכך אף מואשמים נאשמים 3 ו-4 (אישום חמישי), ובאישום השישי מואשמים נאשמים 1 ו-2 אף בכך שניהלו פנקסי חשבונות כוזבים, במטרה להתחמק ממס, בכך שרשמו בספריהם חשבוניות מס כפולות, בעלות מספר זהה, שהוציא שדרין, שנדרשו לאחר מכן כתשומות. באישום נוסף מואשמים נאשמים 1 ו-2 בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, בכך שיזמו ניסיון להבריח את שדרין מהארץ, בגין החקירה הצפויה בעסקם ובמתרחש בו, מטעם שלטונות מע"מ.
בימ"ש השלום בת"א - כב' הש' ד. מור:
♦ ביהמ"ש מזכה את הנאשמים מאישומים 1-7 שבכתב האישום. אולם הרשיע את הנאשמים בעבירה בניגוד לסעיף 117 (ב)(8) לחוק מע"מ מהטעמים הבאים: לפי ביהמ"ש, גישתה של המאשימה לנושא אינה ראויה, באשר אין לרשויות המס כל סמכות לקבוע עבור העוסק את הדרך בה עליו לנהל את עסקו. בענייננו, מדובר, למעשה, בהעברת השליטה בכח האדם המבצע את העבודות. מנהל מע"מ אינו רשאי לדרוש מקבלן הריצוף לבצע את העבודה המוזמנת רק בעזרת עובדים הרשומים כשכירים בעסקו. הקבלן רשאי וזכאי להעביר את ניהול כח האדם לקבלן משנה שהוא זה שיעסיק את העובדים, אפילו עובדים אלו היו קודם לכן עובדי הקבלן הראשי. אין אף כל מניעה בדין, כי קבלן – אלמוני, יבחר לו את אחד מעובדיו לשעבר או חברו – פלוני, ובהסכמתם ירשם פלוני כעוסק, יארגן לעצמו קבוצת עובדים, יפתח תיק ניכויים ויבצע עבודה עבור הקבלן כקבלן משנה. ביהמ"ש אף לא יפשפש בציציותיו של פלוני, או יבחן את עברו ודי בכך שירשם כעוסק וימלא את כל חובותיו על פי חוק ככזה. וגם אם מתברר, כי פלוני מתחמק מתשלום מע"מ בדוחותיו התקופתיים או שאינו מנכה ומעביר ניכויים ממשכורת עובדיו, אין בכך כדי לפסול את חשבוניות המס שהוציא לניכוי תשומות אצל אלמוני, בכפוף לכך שהשניים לא קשרו קשר פלילי להתחמק ממס וכי מחדליו של פלוני היו ידועים וצפויים לאלמוני, ועל רשויות מע"מ נטל הוכחת קשר שכזה. גישת מנהל מע"מ, שבמקרה בו מתברר, כי קבלן המשנה מעל בחובותיו ומדובר באדם מפוקפק באופיו והוא מתחמק מתשלום המע"מ על עסקאותיו, בסמכות המנהל לבטל את ניכוי התשומות אצל הקבלן הראשי – אינה במקומה. על המנהל להיות משוכנע, כי הקבלן וקבלן המשנה פעלו יחדיו בכוונה להשתמט ממס. בכל מקרה אחר, עליו קודם כל לפעול כאמור בסעיף 138 לחוק מע"מ, ולקבוע, כי העסקה שבין קבלן וקבלן המשנה היתה מלאכותית או בדויה ושמטרותיה היו אך להתחמק ממס, שאז על החלטה זו רשאי הנישום לערער לבית המשפט המחוזי. ביהמ"ש הוסיף וציין, כי את היסוד הנפשי של העבירה יש לבחון על פי יסודותיה של העסקה או הפעולה כפי שהוצגו בפני רשויות המס ולא במבחן המאוחר, לאחר שהעסקה נמצאה כבדויה והוכרזה העסקה האמיתית והנכונה. המחשבה הפלילית נבחנת במועד ביצוע העסקה, בדרך בה נרשמה והוצגה בספרי הנישום ובדוחותיו. במקרה דנן, המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט פלילי להוכחת האישומים נשוא כתב האישום. המאשימה הסתמכה על מספר ראיות, שהעיקרית ביניהם הינה הודעתו של הנאשם מיום מעצרו, אלא שביהמ"ש קובע, כי מדובר בראיה שהושגה שלא כדין, מאחר שנגבתה מהנאשם באמצעים פסולים לפיכך הינה ראיה שהושגה שלא כדין, תוך פגיעה בזכותו להליך הוגן. יתר הראיות הנסיבתיות, והמסקנות שמבקשת המאשימה לבסס על סמך ראיות אלו, אין בהם די על מנת להוכיח את אשמת נאשמים 1 ו-2 בעבירות המיוחסות להם. מכל מקום, אין בידי התביעה ראיות מספיקות להוכחת העובדה ששדרין לא פעל כקבלן משנה שהעסיק עובדים ולא שעובדים אלו היו עובדי מי מהנאשמים, כן לא הוכח כי העבודות נשוא החשבוניות לא בוצעו או שלא בוצעו על ידו, כמעסיק השולט בקבוצת עובדים מן הדין לזכות את הנאשמים מהאישום הראשון, השני, השלישי, הרביעי והחמישי והשישי כנזכר בכתב האישום. אף על פי כן, אין בכך כדי להביא לזיכויים המלא של הנאשמים מכל אשמה, מחמת הספק. הוכח, כי הנאשמים התחלקו עם שדרין בהכנסותיו, מהעסקאות כמפורט בחשבוניותיו שנמסרו לסבקו וויינשטיין, לא.ע. מרום, או לאחרים, בסכומים בלתי ידועים, בשנות המס 2002 ו-2003, וזאת באמצעות רישומים כוזבים בכרטסת שדרין בספרי הנהלת חשבונות של סבקו ושל א. ע. מרום. בכוונה להתחמק ולהשתמט ממס. סבקו ווינשטיין אחראים אישית כשותפים בעסק המשותף לשניהם וברלינסקי כמנהל פעיל בחברת א.ע מרום.
התוצאה:
♦ ביהמ"ש מזכה את הנאשמים מאישומים 1-7 בכתב האישום ומרשיע את הנאשמים בעבירה של שימוש במרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס, בניגוד לסעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ.
יצויין, כי הנאשמים קיבלו 3 חודשי עבודות שירות, קנסות ואמסר על תנאי.
ניתן ביום: 29.11.07.