♦ בשנת 2004 נחקר המשיב 1 (הנישום) אצל המבקש (פ"ש), והודה, כי השמיט הכנסות, וכלל הוצאות פרטיות, בדוחות שהגיש. בסופו של דבר שילם הנישום כופר בסך 50,000 ₪ והתיק הפלילי נסגר. בעקבות הממצאים הפליליים, ובעקבות גידול הון בלתי מוסבר, נערכה לנישום שומה על פי מיטב השפיטה, ולפיה הוספה להכנסותיו הכנסה חייבת של למעלה ממיליון וחצי ₪. ביחס לשומות אלה הגיש הנישום ערעור. במסגרת הערעור, הגיש הנישום בקשה למתן צו עיון וגילוי במסמכי פ"ש, ובפרט בדו"ח סיכום החקירה שנערכה בעניינו. לטענת הנישום, מסמך זה נדרש כדי להוכיח, שבמסגרת החקירה סוכם, כי לאחר תשלום הכופר, לא ינוהל הליך אזרחי נגדו. פ"ש התנגד למבוקש בטענה, כי מדובר בתרשומת פנימית חסויה.
♦ ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת הנישום וקבע, כי המסמך נדרש, הן על מנת לבסס את טענת הנישום בדבר ההסכם, והן כדי לעמוד על נסיבות מתן ההודאה שהביאה לפסילת הספרים ולהוצאת השומות החדשות. אליבא דביהמ"ש המחוזי, הרציונל שביסוד החיסיון על תרשומות פנימיות "הוא האינטרס הקיים בשמירה על חופש הבעת הדעות של עובדי הציבור, מבלי לחשוש כי אלו יגיעו לידיעת גורמים חוץ מערכתיים", ואילו אינטרס הנישום לבסס את טענותיו בדבר הסכם בדבר הכופר, גובר על האינטרס הציבורי הנ"ל. על החלטה זו הגיש פ"ש בקשת רשות ערעור.
ביהמ"ש העליון – כב' הש' א. רובינשטיין:
♦ בהחלטה שניתנה לאחרונה ברע"א 2498/07 (מקורות נ' אורה בר) נקבע, שראוי שביהמ"ש יבחן מסמך שמתבקש לגביו חיסיון כדי לעמוד על טיב הנושא, וזאת בהתאם להוראת תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. תקנה 119 מיועדת ליתן בידי בית המשפט כלי חשוב לעריכת איזון האינטרסים הנדרש בכגון דא. היא משרתת את התכלית בדבר צמצמום החסיונות והרחבת הגילוי. היא מבטיחה שבית המשפט יוכל להכריע בשאלת החיסיון מבלי לעמוד מאחורי "מסך בערות". היא מסירה את הלוט מעל המסמך ומאפשרת בכך לבית המשפט ללמוד, בין השאר, על חשיבותו עבור בעל הדין המבקש לעיין בו ועל התועלת שגלומה בו בהתחשב גם בראיות אחרות גלויות; הנזק שעלול להיגרם עקב חשיפת המסמך; על המטרות שעמדו ביסוד הכנתו של המסמך; ועל האפשרות לתחום את הגילוי באופן שתוגשם התכלית של עשיית צדק מבלי לפגוע יתר על המידה במי מבעלי הדין.
♦ ואכן, מעיון במסמך הסיכום בנידון דידן ניתן ללמוד, כי אינו כולל כל מידע שיכול להעיד על נסיבות הודאתו של הנישום במסגרת ההליך הפלילי, או לבסס טענה בדבר הסכם שהושג. לשון אחר, אין במסמך כל מידע העשוי לסייע לנישום. הוא אף אינו כולל מידע שאינו ידוע לנישום. בנסיבות, אין לגלות את המסמך - ומבחינה זו דין הערעור להתקבל.
♦ באשר לסוגיית גילוי תרשומות פנימיות באופן כללי, נקבע בהלכת ד.נ.ד, כי החיסיון הוא החריג, והגילוי הוא הכלל, והנטל להצדיק את מניעת העיון - בכל מקרה ומקרה - הוא על הרשות, ונישום זכות לעיין בחומר ששימש להחלטה נגדו, ולא רק זכות לפירורי-מידע, הפזורים בין שורותיה של הנמקה לאקונית. אך אין באמור כדי לקבוע שכל מידע המצוי בידי הרשות יהיה זמין ונגיש לעיונו של הנישום. אין ספק, שהאינטרס הציבורי הוא לאפשר דיון פנימי בלא מורא, ואפשרות לעובדי ציבור להביע דעותיהם. ברם אחת הסיבות שאינטרס זה אינו נסוג מפני זכותו של נאשם להגנה ראויה היא, כי הסיכום "הינו בגדר עיבוד וניתוח אישי, עובדתי ומשפטי שערך החוקר בדיעבד, לאחר השלמת החקירה". מבחינה זו בפני הנאשם מצוי החומר הגולמי - ויכול הוא לסכמו ולעבדו בעצמו. אך במקרים בהם אין למסמכים תחליפים בראיות אחרות - יש לחשוף את המסמכים.
♦ פ"ש טוען, כי בנסיבות בהן יש לנישום טענות ביחס להבטחה שניתנה לו, רשאי הוא לזמנם לצורך מתן עדות. אפשרות לזמן לעדות אינה תחליף ראוי בכגון דידן - ואילו אכן היה קיים סיכום דיון שבו (ורק בו) נאמר כי ניתנה התחייבות להימנע מהליך אזרחי, היה על פ"ש למסור את המסמך על מנת שהנישום יוכל לכלכל את הגנתו.
♦ סופו של דבר, באותם מקרים בהם אכן קיים חשש שאין בידי בעל דין אפשרות גישה לחומר הגולמי המצוי בידי הרשות, יכול - ואף צריך - בית המשפט לעיין במסמכים ולבחון האם ניתן להגיע לפתרון מידתי, יצירתי, שיאפשר שמירה מלאה על האינטרסים שביסוד החיסיון, וזאת תוך מסירת אותם פרטי מידע שראוי למסרם.
התוצאה:
♦ ערעור המדינה התקבל מהטעם שאין במסמך הספציפי כדי לסייע לנישום.
ניתן ביום: 06.01.08.
ב"כ פ"ש: עו"ד י. ליבליין.
ב"כ הנישום: עו"ד י. ביין, ועו"ד א. ריבש.