♦ המערער, הרשום כעוסק משנת 1976, הינו בעל נגריה ועיקר עיסוקו הוא מכירה וחיתוך של לוחות עץ וכן מכירת מסגרות למיטות. לאחר ביקורת שערך המשיב אצל המערער, החליט המשיב להוציא שומת עסקאות על פי מיטב השפיטה (להלן: "השומה"), מכוח סמכותו הקבועה בסעיף 77(א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "החוק"), בנימוק שהדו"חות שהגיש המערער אינם נכונים, ואינם משקפים את מחזור עסקיו ורווחיו האמיתיים של המערער.
♦ בהודעת השומה שנשלחה למערער נאמר, כי בדיקת ספרי המערער העלתה, כי יש בהם סטיות מהותיות. לטענת המשיב, המערער לא דיווח על השכרת מחסן הסמוך לנגריה, בתמורה לאחזקת המקום על ידי השוכר וכן אחוז הרווח מעלות של המערער גבוה בהרבה מהרווח עליו דיווח לרשויות המס.
♦ חשוב לציין, כי על אף הסטיות עליהן הצביע, בחר המשיב שלא לפסול את ספריו של המערער.
♦ על בסיס שני הנימוקים האחרונים, הוציא המשיב שומה שבה קבע, אחוז הרווח מעלות אצל המערער על 70%, והוסיף להכנסתו את הסכומים המתקבלים מחישוב זה, וכן קבע שיש להוסיף להכנסה המדווחת של המערער סכומים נוספים שהתקבלו כתוצאה מהשכרת המחסן.
♦ טענת המערער היתה, כי המשיב חייב אותו במס על עסקאות שכלל לא בוצעו, וכי פנקסי החשבונות שלו משקפים נכונה את מצבו של העסק, כי שיעור הרווח מהעסק לא עלה על 40%-30%, ואינו מגיע ל-70%, כפי שנקבע בשומה. יש לציין, כי להשגה לא צורפו כל מסמכים או ראיות לביסוס טענות אלו.
♦ הטענה השניה שהעלה המערער היא, כי נפלו פגמים מהותיים בהליך ההחלטה בהשגה, וזאת לנוכח העובדה, שמר אשר פאר אשר ערך את השומה הראשונית, השתתף בדיון בהשגה - דבר שאסור עליו על פי סעיף 82(ה) לחוק. ומאידך גיסא, דווקא מי שהחליט בהשגה, מר עוזי לוי, לא נכח בדיון בעל פה.
ביהמ"ש המחוזי י-ם - כב' הש' מ. מזרחי:
♦ נטל ההוכחה, במקרה דנן, מוטל דווקא על שכמו של המשיב, ולא על המערער. סעיף 83(ד) לחוק מס ערך מוסף קובע, כי "חובת הראיה היא על המערער, אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". מכאן אתה למד - על בסיס העקרון של "מכלל הן אתה שומע לאו" - כי אם הדו"ח של המערער מבוסס על פנקסים תקינים, כי אז נטל הראיה יוטל על המשיב. בעניין זה נקבע, כי כל עוד לא נפסלו ספריו של העוסק, כמו במקרה דנן, נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של המשיב, וזאת גם אם נמצאו ליקויים בספריו המבססים סמכות לערוך שומה על פי השפיטה. יש להדגיש בהקשר זה גם, כי מדובר במחלוקת פנקסית, דהיינו – מחלוקת שהתשובה עליה צריכה להימצא בספרים, שלא נפסלו. משכך, דווקא המשיב הוא זה אשר נדרש להרים את נטל ההוכחה על-פי מאזן ההסתברויות האזרחי.
♦ יש צורך בזהירות רבה מצד המשיב לפני הוצאת שומה על פי מיטב השפיטה בנימוק שספרי המערער מצביעים על תוצאה עסקית בלתי סבירה, וכי במקרים כאלה, בתי המשפט הגביהו את הרף הראייתי הנדרש מהמשיב, וקבעו, כי "בית המשפט יאשר שומה לפי מיטב השפיטה רק במקרים חריגים, ובנסיבות המוכיחות בבירור כי התוצאה העסקית הינה מופרכת וחורגת בצורה משמעותית מן המקובל בענף".
♦ המסקנה אליה הגיע המשיב, לפיה למערער אחוז רווח של כ-89% ממכירת לוחות עץ (הרשומה בנייר העבודה), התבססה על בדיקה של 4 חשבוניות בלבד, שכולם מחודש דצמבר 2004. ואומרת על זה כב' השופטת: "האם ניתן לראות במסקנת המשיב, המבוססת על בדיקה כה מצומצמת..."חקירה מעמיקה בכל הנתונים של העסק"? האם זהו המקרה החריג שבו הנסיבות מוכיחות כי התוצאה העולה מספרי המערער היא מופרכת? דומני כי לא נטען לטעון ברצינות שהתשובה לשאלות אלה היא חיובית".
♦ בכל הנוגע לשאלת השכרת המחסן, יש לקבל את עמדת המשיב. המערער הודה הן בפני המשיב והן בחקירתו בבית המשפט, כי אכן השכיר את המחסן בתקופה מסוימת בתמורה של 300$ לחודש. בסוגיה זו נדחה הערעור.
♦ אין מניעה, כי מי שערך את השומה ישתתף בדיון בהשגה, כל עוד אדם אחר הוא זה שמחליט בהשגה. בשונה מההסדר הקבוע בסעיף 150א לפקודת מס הכנסה, בו נקבע כי "מי שערך את השומה לא ידון בהשגה עליה". ההוראה בחוק מס ערך מוסף צרה יותר מזו המקבילה לה בפקודת מס הכנסה, ופוסלת את מי שערך את השומה רק מלהחליט בהשגה, אך לא מלהשתתף בדיון בהשגה.
♦ מטעמים של מראית פני הצדק, היה מן הראוי שהדיון בהשגה לא יהיה בפני מי שערך את השומה, ושאם בחר המשיב לערוך למערער דיון בעל פה, הגורם שאמור להחליט בהשגה יהיה נוכח בו, ולא יחליט רק לאחר קריאת החומר הכתוב. אולם, כאמור, אין בדרך השונה כדי לפסול את החלטת המשיב לדחות את ההשגה.
תוצאה:
♦ הערעור התקבל בחלקו.
ניתן ביום: 20.12.07.
ב"כ המערער: עו"ד צ. בלאו.
ב"כ המשיב: עו"ד מ. חאג' יחיא.