♦ ביום 8.9.11, בפרשת מוחמד עותמאן (עמ (חיפה) 8602-12/08, מוחמד עותמאן נ' פקיד שומה חיפה), התייחס בית המשפט לסוגיה המתרחשת (לצערנו) בהליכי השומה והביקורת של רשות המיסים. עסקינן במקרים בהם בדיוני שומות הנערכים במשרדי פ"ש בשלב א', מוצעת לנישום הצעת פשרה להסכם שומות בשלב א' אשר נמוכה משמעותית מהשומה שמוצאת אח"כ, אם לא מגיעים להסכמות, בשומה המוצעת על-ידי פ"ש בשלב ב'. באותו מקרה, בדיוני שומות שנערכו בשלב א', הוצעה לנישום הצעת פשרה לפיה ישלם סכום מס בסך- 200,000 ש"ח וזאת בגין הפרשי הון בלתי מוסברים אשר נמצאו אצלו. המערער סירב להצעה זו, כפי שהועברה לו בשלב א' של דיוני השומות. בהליך דיוני השומות בשלב ב', לאחר שפ"ש, לטענתו, ערך בדיקה יסודית, התבררו לו ממצאים נוספים, ולכן העמיד השומה, בשלב ב', על סכום מס העולה על 2 מיליון ש"ח (!).
♦ המערער פנה לבית המשפט וטען, כי הפער בין השומות, כפי שהוצאו בשלב א' ובשלב ב', מעיד בהכרח על כך שהשומה שהוציא פ"ש בשלב ב' היא מופרזת ובלתי הגיונית.
פ"ש טען מנגד, כי הצעת השומה הנמוכה שניתנה למערער בשלב א' ניתנה בטרם ערך את מלוא הבדיקות ובטרם אותרו נכסי המקרקעין ומכאן נבע הפער הגדול בין השומה שהוצעה לו בשלב א' לבין השומה שהוצאה בשלב ב'.
ועל כך אומרת כבוד השופטת ס' נשיאה ש' וסרקרוג:
"לדעתי ובזהירות המתבקשת, לכאורה, התנהלות לפיה עולה הצעה בשלב א' של הדיונים על ידי רשות מס הנמוכה באופן משמעותי מן השומה המוצאת בשלב ב' של ההליך השומתי, אינה ראויה, ובמידה רבה מבססת טענה כי התנהלות של אותה רשות, אינה רצינית."
♦ כבוד השופטת מבינה ומקבלת העובדה, כי יש להניח שהשלב הראשוני בהליך השומתי הוא שלב מקוצר יותר, והמחוקק אף הבהיר והעניק את הסמכות לחקירה של פקיד השומה לאחר הגשת השגה על השומה שהוצאה (סע' 151 לפקודה).
לכן, אין מניעה שהשומה שתוצא בשלב השני של ההליך השומתי תהיה שונה מזו שהוצאה בשלב א'. ואולם, לגישת כבוד השופטת - עדיין יש לעמוד על פער סביר בין שני השלבים.
יתרה מזאת, כבוד השופטת קובעת, כי: "כאשר מדובר בפער משמעותי, צריכה הרשות לתת הסברים מפורטים לקיומו של פער כאמור. ועוד, גם אם התגלו ראיות נוספות, על המשיב לפרט מתי נתגלו וכן, בין היתר, לנמק, מדוע לא ניתן היה לעשות שימוש באותן ראיות כבר בשלב א' של ההתדיינות."
והיא אף מוסיפה ואומרת: "אם קיימת מדיניות - והדבר לא הוכח – של " העלאת הצעה נמוכה להסדר בשלב א', ללא ביסוס ומבלי שבאותו שלב נעשתה בדיקת נתונים נדרשת, ובשלב ב' ישנה "מדיניות של הפרזה בשומה בצו, הרי שאין לקבלה."
כבוד השופטת, חוזרת וקובעת (כפי קבעה כבר בעבר), כי השאיפה צריכה להיות צמצום הפער בין שומות שהוצאו לנישום בשלב א' ובשלב ב' ובין הצעות לפשרה לבין השומה הסופית.
וכבוד השופטת אף גורסת, כי ההפרש שלדעתה צריך להיות:
"בהעדר תוספת ראייתית משמעותית, של 10% עד 25% בין השלבים".
♦אין ספק, כי מדובר בהלכה ראויה שכולי תקווה שרשות המיסים תפנים (ואף תיישם) להערכתי רוב מפקחי המס והרכזים נוהגים בהוגנות ובהגינות. והשומות המוצאות על ידם בשלב א' ואח"כ בשלב ב' הינן מוקפדות ומגובות בנתונים מדויקים, ואולם, פערי השומות הגבוהים בין שלב א' לשלב ב' צריכים להיות סבירים, כפי שקבעה כבוד השופטת. יתרה מזאת, יסכימו עימי גם אנשי רשות המיסים, שאם "חלילה" הנישום היה מסכים לשומה כפי שהוצעה לו בשלב א' – יתכן וניתן היה לקבוע, כי רשות המיסים התרשלה בתפקידה, שהרי הכיצד היא הציעה הסדר שומות שהוא עשירית (!) מהסכום שהוצע בשלב ב' ?!
♦ איני רוצה לחשוב ו/או לאמר, כי השימוש שעושים אנשי רשות המיסים בפערים בין הצעות השומה בשלב א' להוצאת השומות הגבוהות בשלב ב' באות במטרה "להפחיד" הנישומים, ולאלצם להסכים להצעת השומה כבר בשלב א', אך מחשבות כאלו עלולות לצוץ אצל הנישומים. לפיכך, לו רק מהטעם שהצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות, ראוי לרשות המיסים להקפיד על התנהלותה זו.