♦ עמותת י.ע.ל אסף הרופא (להלן: "המערערת") ערערה על החלטת מע"מ ת"א 1 (להלן: "המשיב") לשנות את סיווגה ממלכ"ר לעוסק, החל מיום 1.1.07. במכתב המשיב באשר לשינוי הסיווג נאמר, כי על המערערת להירשם כעוסק מורשה בגין פעילות בהפעלת עגלות קפה, חנות מתנות ומזנונים אשר מוכרים מוצרים במחירי שוק. המערערת השיגה על החלטה זו. ההשגה נדחתה ביום 18.2.08 המערערת ערערה על החלטת המשיב לשנות את סיווגה ממלכ"ר ולאור זאת הוגש הערעור הראשון (להלן: "הערעור הראשון").
♦ במהלך חודש דצמבר 2008 הוציא המשיב שומת עיסקאות בגין השנים 2007 ו- 2008 וטען, כי בשל החלטת שינוי הסיווג, יש לחייב את המערערת במע"מ. המערערת השיגה גם על החלטה זו, וההשגה נדחתה במאי 2009. הצדדים הסכימו, כי שאלת הסיווג תידון במסגרת הערעור הראשון והערעור דנן ינסוב סביב שאלת סמכות המשיב להוציא את השומה, לאחר הגשת הערעור הראשון.
♦ לטענת המערערת, סעיף 64 (ג) לחוק מע"מ קובע, כי למשיב אין סמכות לשום את העיסקאות לשנים 2007 ו- 2008, בהתבסס על שינוי הסיווג, בשעה שהערעור הראשון, בעניין הסיווג, עודנו תלוי ועומד. סעיף 64 (א) לחוק קובע שמי שנפגע מהחלטת המנהל, בין היתר בשל שינוי סיווג, יכול לערער בפני ביהמ"ש המחוזי תוך 30 יום ובהתאם, סעיף 64 (ג) לחוק קובע במפורש, כי הגשת ערעור תעכב את ביצועה של החלטת המנהל.
♦ לטענת המשיב, יש לפרש את עיכוב הביצוע הניתן לפי סעיף 64(ג) לחוק, בכך שהמערערת איננה נדרשת, כל עוד הערעור תלוי ועומד, להוציא חשבוניות ולהגיש דוחות. יתר על כן, סמכותו של המשיב, לערוך שומת עיסקאות למערערת אינה נפגעת, שכן לפי סעיף 77 (ב) לחוק הסמכות להוציא שומה מוגבלת לחמש שנים מיום הגשת הדוח, אלא בנסיבות פליליות והגשת ערעור על החלטת הסיווג לא מעניקה למשיב ארכה מעבר לחמש השנים. לכן, אין גם בהגשת הערעור כדי לפגוע בסמכות המשיב להוציא שומה בתוך תקופה זו. אם נתיר ארכה יתכן מצב, כי בעקבות הגשתו של הערעור תחלוף תקופת ההתיישנות, באופן שהמשיב לא יהיה רשאי בסוף ההליך לעשות שימוש בסמכות להוציא שומה.
ביהמ"ש המחוזי - כב' השופטת דניה קרת-מאיר:
♦ לעניות דעת ביהמ"ש, החלטת המשיב לשום את המערערת, מספר חודשים לאחר שהוגש הערעור הראשון על החלטת המשיב בדבר שינוי הסיווג, מתבססת במפורש על אי ביצוע פעולות הנדרשות מעוסק, למשל כשהמערערת לא כללה בדוחות אשר הוגשו למע"מ את העיסקאות מהכנסות עגלת קפה, קפיטריות, חנות מתנות ומזנונים, אשר הפעילה במסגרת פעילותה העיסקית ולא הוציאה חשבונית בגין הכנסות אלה. אלו פעולות אשר לטענת המשיב, המעוכבות על פי הוראת סעיף 64 (ג) עם הגשת הערעור על שינוי הסיווג. דהיינו, כאשר הוציא המשיב את שומת העיסקאות נראה, כי פעולה זו התבססה על אי ביצוע פעולות הנדרשות מעוסק דבר הנוגד לחלוטין את עמדתו שלו, באשר להעדר כל חובה להוצאת חשבוניות ודיווח כעוסק - משעה שהוגש ערעור על שינוי הסיווג שנקבע ע"י המשיב.
♦ ביהמ"ש לא קיבל את טענת המשיב, כי אם תעוכב האפשרות להוצאת שומה בשל הגשת הערעור והדיון בערעור יסתיים לאחר חמש שנים, תחלוף תקופת ההתיישנות, באופן שהמשיב לא יהיה רשאי בסוף ההליך לעשות שימוש בסמכות להוציא שומה. המשיב יכול היה לבקש מביהמ"ש, להפעיל את סמכותו ולהחליט שלא לעכב את עצם הוצאת השומה בגין הגשת הערעור. אולם, זאת לא עשה המשיב ובחר להתעלם מעיכוב הביצוע ע"י הוצאת השומות. בכך פעל בחוסר סמכות.
♦ במקרה דנן, קבע ביהמ"ש, כי יש להגיע למסקנה שאין לבטל את החלטת המשיב לגופה למרות שנעשתה בחוסר סמכות."עקרון הבטלות היחסית הוא, בעיקרו, כלי של מדיניות שיפוטית שבידי בית המשפט להפעילו או להימנע מהפעלתו תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובחינת השלכותיהם האפשרויות של ההכרעות החלופיות הבאות בחשבון – הכל במטרה להגיע, במידת האפשר, לתוצאה מעשית העושה צדק יחסי עם כלל הגורמים העלולים להיות מושפעים מההכרעה, ובהם המתדיינים והרשות הנוגעת בדבר".
♦ אי לכך, על ביהמ"ש מוטלת חובה לבחון את תוצאת ההחלטה המנהלית הנגועה בחוסר סמכות, במטרה להגיע לתוצאה העושה צדק יחסי עם כל הגורמים העשויים להיות מושפעים ממנה. תפקיד זה מוטל על ביהמ"ש בין אם צד מעלה את הטענה באופן מפורש ובין אם לאו. מכאן נראה, כי הנזק העיקרי בשל הוצאת השומה ע"י המשיב, הוא הצורך להגיש ערעור נפרד על השומה על מנת לעכב את ביצועה, אין בכך עוול של ממש אשר נגרם למערערת.5129 על כן, למרות הקביעה בדבר הוצאת השומה בחריגה מסמכות - אין מקום לביטולה של השומה לגופה.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 14.03.11
ב"כ המערערת: עוה"ד גרא
ב"כ המשיב: עוה"ד יזדי-סופר מפרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)