♦ וויריאנט (להלן: "המערערת") היא חברה ישראלית, אשר נרשמה כחברה ציבורית בישראל בשנת 2000 וכן נסחרת בבורסת הנאסד"ק בניו-יורק, החל משנה זו. במהלך שנת 2000, הגישה המערערת דו"חות הקצאת מניות לרשם החברות ובשל ביולם של דו"חות אלה, נגבה מהמערערת מס בולים. בתאריך 23.8.06, ניתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בע"ש 1019/05 שופינג.קום בע"מ נ' מנהל המכס והבלו אשר קבע, כי אין תחולה לחוק מס הבולים על מסמכים ועל דו"ח הקצאת מניות של חברה ציבורית הנסחרת מחוץ לישראל, החל ממועד חקיקתו של חוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), אשר נכנס לתוקפו ביום 1.2.00. אי לכך פנתה המערערת ב-2007, בדרישה להשבת הכספים ששילמה בגין הביול.
♦ לטענת המערערת, על הכספים ששילמה בגין ביול דוחותיה, יש להחיל את תקופת ההתיישנות הקצובה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) ולא את זו הקצרה היותר, הקבועה בחוק מסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (להלן: חוק מסים עקיפים).
♦ לטענת המשיב, דינו של התשלום ששולם ע"י המערערת כדין הינו מס ששולם ביתר, שתקופת ההתיישנות לגביו מוגבלת לפרק זמן של 3 שנים, אשר זה מכבר חלפו.
ביהמ"ש העליון – כב' הש' א. חיות, ע. פוגלמן, י. עמית:
♦ חוק מסים עקיפים קובע תקופת "התיישנות" בת 3 שנים, שבמהלכן רשאי נישום ששילם מס ביתר, לתבוע מן הרשות את השבתו. בחלוף פרק זמן זה, אין הנישום רשאי עוד לתבוע השבה של המס.
"ההסדר האמור הינו הסדר מיוחד. מקום שבו קיים הסדר סטטוטורי מפורש ומיוחד בנוגע להשבה, יש להעדיפו על פני הוראה כללית המסדירה את הנושא".
♦ לטענת המערערת, כי בכל מקרה בו בדיעבד נגבה סכום שלא כדין, יש בכדי לשלול את אופיו כמס, לפי חוק מסים עקיפים. "מס שהנישום שילם על אף שלא היה מחויב בו כלל, עדיין מס הוא, ואין בטעות שעמדה ביסוד תשלומו – ותהיה זו טעותו של הנישום או טעותה של המדינה – כדי לשלול את עצם אופיו כמס". ואין מקום לערוך הבחנה בין תשלום מס מכוח הסמכה בדין, המהווה תשלום יתר, לבין תשלום מס שנגבה, אך בדיעבד נמצא, כי לא היה כלל עיגון בדין לגבייתו. שני התשלומים הינם בבחינת מס לפי חוק מסים עקיפים, וגבייתם
ביתר, מתירה לנישומים לדרוש את השבת המס במסגרת הזמנים הקבועה בו.
♦ לגישת המערערת, גביית מס שלא כדין, פוגעת בזכותו של הנישום לקניין, לחירות או לעיסוק. חוק
מסים עקיפים נותן מענה לסוגיה זו ע"י השבת הסכומים שנגבו שלא כדין. על רקע מענה זה, פגיעה זו אינה עומדת בתנאיה של פסקת ההגבלה.
♦ עוד בנושא ההתישנות, טוענת המערערת, כי הוראת ההתיישנות בחוק מסים עקיפים עוסקת ב"טובין" ולא במסמכים. לטענתה, לפי ההיסטוריה החקיקתית של חוק מסים עקיפים ניתן ללמוד כי הכללתו של מס הבולים בחוק נעשתה על מנת לקבוע חובת תשלום הפרשי הצמדה וריבית, ולא ע"מ להחיל את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק מסים עקיפים גם על מס בולים.בהמ"ש לא קיבל עמדה זו, וקבע כי לא ניתן לטעון שלא קיים עיגון לשוני להכללת מסמכים בגדר המונח טובין, בשל הגדרת "מס עקיף" בסעיף 1 לחוק מסים עקיפים, הכולל מס בולים. "נראה כי לבחירה המפורשת של המחוקק לכלול בגדר הגדרת "מס עקיף" לפי סעיף 1 לחוק מסים עקיפים, גם מס בולים, יש ליתן משקל של ממש.
♦ לחלופין, לטענת המערערת, יש לדחות את תחילת מרוץ ההתיישנות למועד שבו ניתן פסה"ד בעניין שופינג, שכן רק אז נודע למערערת, כי לא היה עיגון לגביית המס. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע, כי ההתישנות חלה לעניין אי ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה. היא אינה חלה כאשר אי הידיעה נוגעת לדין או הלכה משפטית, או כאשר בעל הדין מסתמך על דין ישן, אשר שוּנה חקיקתית או הלכתית. ביהמ"ש לא קיבל טענה זו, שכן הרי בכל מקרה שבו יחול שינוי בדין, תתאפשר פתיחתם מחדש של עניינים אשר בלא אותו שינוי כבר התיישנו, ללא כל הגבלה.
♦ לחילופי חילופין, טוענת המערערת, כי המדינה מנועה מלהעלות טענת התיישנות נוכח חובת ההגינות, תום-הלב והסבירות המוטלת עליה מכוחו של הדין המינהלי. במקרה דנן פעלה המדינה בהתאם להנחיה מס' 16.8 להנחיות פרקליט המדינה, הקובעת כי "ככלל יש לטעון טענת התיישנות". ביהמ"ש קבע, כי הלכה היא שכשפעולת הרשות המינהלית נעשית בהתאם להנחיות מינהליות מהווה הדבר אינדיקציה לסבירותה.
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 16.3.11
ב"כ המערערת: עו"ד מאיר אקוניס,עו"ד ישראל פרי