שומה כלכלית ללא פסילת ספרים

♦ המערער הוא בעל עסק לממכר שווארמה, פלאפל וכד'. המשיב קבע את הכנסתו של המערער בשנות המס 1997-2000, על פי מיטב השפיטה בשל קביעתו כי הכנסות המערער כפי שדווחו אינן סבירות וכי הן נופלות מההכנסה החייבת העולה מתוך נתוני עסקו והתחשיבים הכלכליים שבוצעו על ידי המשיב ובכלל זה המחלקה הכלכלית שברשות המסים. השומה לשנת 1999 לרבות חישוב עלות צריכת חומרי הגלם, נבנתה כאמור על בסיס נתוני עסקו של הנישום, צריכת החומר שלו והמחזור המחושב על בסיס הכמויות שניתן היה לייצר ולמכור לפי צריכת החומר המדווחת. השומה נבנתה על סמך מדגם שערך המשיב בעת ביקורת בעסקו של המערער בשנת 2001. על פי נתוני אותה שנה, שיעור עלות החומרים המחושבת של המערער, כפי שחישבהּ המשיב, הייתה 33.7%. בהסתמך על אחוז זה, חושבו השומות לשנים האחרות שבערעור.  באופן דומה, חושב גם הפדיון משתייה. אחוז החומר שנמצא, תאם בדיוק לאחוז החומר המופיע בתדריך הכלכלי, בנוגע לשתייה. לחלופין טען המשיב באשר לשומות לשנים 1997-1999, כי למערער הפרשי הון בלתי מוסברים בסך 204,759 ₪ ולכן יש להוסיף להכנסותיו המדווחות סכום זה כאשר הסכום תומך בתחשיביו של המשיב בשומות שנעשו על בסיס תחשיב חומרי הגלם. על כך חולק המערער ומכאן ערעורו.

♦ המערער טען, בין היתר, כי הנתונים ששימשו את המשיב בקביעת השומה הם נתונים שגויים, כי לא היה מקום להכיל את תוצאת הביקורת בשנת 1999 לשנים האחרות, כי הביקורת נעשתה באמצעים לא מדויקים וכי הואיל וספריו של המערער לא נפסלו בשנות המס שבערעור הרי שעל המשיב "להצדיק" את השומות בהתאם לסעיף 155 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה").

עוד טען המערער, כי הנתונים נאספו ממדגם קטן מדי ובקשר עם מנות שאינן מאפיינות בהכרח את המנות הנמכרות בעסקו.

 

ביהמ"ש המחוזי בת"א – כב' הש' מ. אלטוביה:

 

♦ עפ"י סעיף 155 לפקודה, חובת הראיה כי השומה היא מופרזת תהיה על המערער; אולם אם המערער ניהל פנקסים קבילים, חייבים פקיד השומה או המנהל, לפי העניין, להצדיק את החלטתם. במקרה הנדון, לא נפסלו ספרי המערער ולכן הינם קבילים מהותית. כיוון שלא נפסלו ספרי המערער, על המשיב להצדיק את עצם הוצאת השומות וכן להצדיק את סבירותם ואת היותן בלתי מופרזות. גם אם עמד המשיב בנטל הזה, עדיין יכול היה המערער לשאת בנטל להוכיח ולשכנע, כי יש לקבל את המוצהר בדו"חותיו וכי השומות הן מופרזות.

♦ למערער לא ניתנה אפשרות להגיש חוות דעת מטעמו כיוון שהמערער ביקש להגיש את חוות הדעת רק לאחר ההוכחות בעוד שהיו לו הזדמנויות להגיש את חוות הדעת קודם.

♦ לכאורה נמצאו בעסקו של המערער, ממצאים וליקויים בקשר עם אי רישום תקבולים כגון הכנסת כספים לכיס או לקופסא ולא לקופה הרושמת, אולם המשיב בחר שלא לפסול ספרים. לעניין זה קובע השופט, כי אם החליט פקיד השומה לא לפסול ספרים, הרי שאין הוא יכול לעשות שימוש בסעיף 155 כאילו אין הספרים קבילים, אולם עם זאת, לממצאים אלו יש משקל מסייע בהצדקת עמדת המשיב לקבוע למערער שומות לפי מיטב.

♦ בהתייחס לתדריך הכלכלי, השופט אינו חוסך את ביקורתו בדבר אופן פרסום התדריכים המקצועיים בזו הלשון:  "דומה כי פרסומים אילו, במתכונתם הנוכחית, לא היו זוכים להיכלל בשום במת פרסום מקצועית כלכלית, סטטיסטית או אחרת... בשעה שמבקש המשיב לעשות שימוש בתדריך כלכלי בערעור מס... תוך שהוא שומר על כללי החיסיון, על המשיב לצרף לפרסומי התדריך את בסיס הנתונים על מנת לאפשר לקהילה המקצועית לבחון ולבקר את אותם תדריכים. פרסום בסיסי הנתונים יחזק את מעמדם של תדריכים אילו. פרסום שכזה מתחייב לא רק בהיבט המקצועי אלא גם בהיבט המנהלי ציבורי."

♦ לעניין אחוז החומר שנמצא בביקורת  ועליו התבסס המשיב קובע השופט  "אחוז החומר שחושב על פי הביקורת והמדגם עמד על 33.7%. בהתחשב בטענת המערער בדבר השונות האפשרית במנות הנמכרות ביחד למנות שנשקלו ובהיות השומות מבוססות על מדגם קטן ולא בהכרח מייצג, ראוי כי המשיב יבסס את השומות על סמך אחוז חומר גבוה יותר כקבוע בתדריך ובשיעור של 36% בכל הנוגע למנות המכילות חומר גלם בשרי. הואיל ואת המוצהר על ידי המערער אין בידי לקבל באשר לא נשא הוא בנטל השכנוע, עדיפה בעיני פניה במקרה זה, לתדריך הכלכלי על אף האמור לעיל... השאיפה לקונקרטיזציה היא ראויה, אולם היא מצריכה ביצוע ביקורת ודגימה מקיפה יותר... במקרה דנן למשל, היה נכון לרכוש מספר מנות בנות אותו סוג (במובדל ממנה אחת) ולגוון אף את תכולת המנות. על כן ראוי הוא כי במקרה זה יקבע אחוז חומר הגלם על פי הרף העליון המצוי בתדריך, קרי, כאמור, 36%."

♦ סוף דבר – לאור העובדה, כי המערער לא הציג שום חוות דעת מטעמו, בהתחשב בפער העצום בין אחוז החומר שהוצהר ובין אחוז החומר שנמצא בביקורת  ולמרות היות המדגם שנטל המשיב קטן מאד, מקבל השופט את עמדת פקיד השומה וקובע כי המשיב עמד בנטל והצדיק את הוצאת השומה. לכן קבע את גובה השומה בהתאם לחישובי המחלקה הכלכלית, למעט אחוז החומר שם השופט משתמש ברף הגבוה יותר של אחוז החומר כפי שמופיע בתדריך. היות ונתקבלה עמדת המשיב בדבר גובה השומה, לא נצרך בית המשפט לדון לטענת הפרשי ההון.

 

התוצאה:

♦ הערעור נדחה.