♦ אחותי עפרה וגיסי דוד נישאו והקימו את ביתם ומשפחתם במושב מכמורת, מקום הולדתו של דוד.
♦ במהלך השנים רכשו לעצמם בני הזוג השכלה וניסיון, וכל אחד מהם (לחוד) הינו כיום בעל תפקיד בכיר במקום עבודתו.
♦ עפרה נוסעת מדי יום ביומו ממכמורת לאזור התעשייה בחדרה ודוד מרחיק עוד יותר, עד לאזור התעשייה בקרית ביאליק.
♦ במהלך עבודתם מבצעים עפרה ודוד, לא אחת, נסיעות עסקיות, ולעת ערב (או לעת לילה) הינם שבים למושב, כל אחד מהם ברכב משלו.
♦ גם מפקח המס המחמיר ביותר יסכים כי עפרה ודוד זקוקים לרכב פרטי (כל אחד לחוד), ולמעשה אין לאף אחד מהם אפשרות להמשיך ולמלא את תפקידו הנוכחי (לשביעות רצונו הרבה של השותף הבכיר, הלא הוא פקיד השומה) מבלי שיעמוד לרשותו רכב שכזה.
וראה זה פלא, עפרה ודוד (שניהם שכירים) אמורים לממן את עלויות הרכבים הללו מהכנסתם הנקייה, לאחר תשלום המס, ואין הם רשאים לנכות לצרכי מס את הוצאות הנסיעה, כולן או מקצתן, משום שלפי ההלכה מדובר לכאורה בהוצאות "פרטיות"!
♦ מידת ההגינות המקצועית מחייבת אותי להבהיר כי אין מדובר בסתם גחמה של פקיד השומה, אלא בשורה ארוכה של תקדימים משפטיים (ראה בג"צ 164/56, מלק נגד פקיד השומה וכן ע"א 233/64, שכטר נגד פקיד השומה), בהם נקבע כי הוצאות נסיעה של עובד מביתו למקום עבודתו, ובחזרה לביתו, אינן הוצאות שהוצאו על ידו בייצור הכנסתו החייבת במס, וניכוין אסור.
♦ יתרה מכך, בע"א 190/61, בורק נגד פקיד השומה, אף נקבע כי עובד שנסע ישירות ממקום עבודה א' למקום עבודה ב', איננו רשאי לתבוע את ניכוי הוצאות הנסיעה לצרכי מס הכנסה, משום שמדובר בנסיעות "פרטיות" (במטרה להגיע למקום העבודה).
♦ אין צורך לציין כי רשות המסים בישראל אימצה לחיקה, בלהיטות יתר, את ההלכות הללו, ומעולם לא ניסתה ליזום מהלכי חקיקה שיביאו מזור לפצעי העובדים.
♦ זאת ועוד, בסעיף 4 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב) התשנ"ה - 1995 קבע שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, כהאי לישנא:
"לא יותרו בניכוי הוצאות החזקת רכב שהוצאו בייצור הכנסת עבודה".
♦ בנסיבות שכאלו, אין להתפלא על כך שבכירי משרד האוצר, במסע הסברה מתוזמן היטב, מסבירים כיום לציבור כי מאחר והמרכיב הפרטי של שימוש ברכב אינו מוכר לצרכי מס, יש להעלות באופן משמעותי את שווי השימוש ברכב (שלטעמם מוטה משמעותית כלפי מטה), ואף להשוות (לחומרא) את מצבם של העצמאים למצבם של השכירים, כך שבשני המקרים לא יותר לניכוי מרכיב השימוש הפרטי בסכומים זהים.
♦ לעניות דעתי, הנושא רווי בעוותי מס קשים, ואין בהכרח להקיש מפסיקות ארכאיות, שהתייחסו למציאות חברתית ועסקית שחלפה מן הארץ, לגבי המצב כיום.
♦ אם לפני עשרות שנים לא הייתה קיימת, כמעט, תופעה של עובדים בודדים הנוסעים מדי יום עשרות קילומטרים, ואף יותר מכך, כדי להגיע למקום עבודתם, הרי שכיום מדובר בתופעה נפוצה ביותר, ומן הראוי שחברי הכנסת - וקברניטי משרד האוצר - יחדלו להתעלם מכך.
♦ לסיום אקדים רפואה למכה, ואבהיר כי ידוע לי שגם בארה"ב של אמריקה לא רשאים הנישומים, בדרך כלל, לתבוע ניכוי לצרכי מס בשל הוצאות נסיעה לעבודה.
♦ על כך אשיב בשתי אלו:
1. עלויות רכישת הרכב והשימוש בו בישראל הינן כבדות ביותר, בהשוואה לעלויות בארה"ב של אמריקה (בין היתר, בגלל מרכיב המס העקיף המהותי המוטל בישראל על רכישת הרכב ועל רכישת הדלק).
2. בארה"ב של אמריקה ניתנים ניכויים לצרכי מס, בסכומים מהותיים, שכלל אינם ניתנים בישראל (ניכוי הוצאות בגין טיפולים רפואיים, ניכוי הוצאות בגין ריבית המשולמת על משכנתא, ועוד) ולא נתבשרנו עד כה על הכוונה לאמץ את השיטה הזו גם בישראל.
