♦ בספר במדבר פרשת שלח מובא המעשה במקושש עצים שחילל את השבת כשהיו בני ישראל במדבר, ושם נאמר:
"ויקריבו אותו... אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אתו במשמר, כי לא פרש מה יעשה לו" (במדבר טו, לב-לד).
♦ כלומר, מאחר שלא ידעו משה ובית דינו כיצד לנהוג במקושש, שמו אותו בבית מעצר עד שיתברר דינו.
בימינו אנו מעצר זה קרוי "מעצר עד תום ההליכים".
מהו מעצר עד תום ההליכים?
♦ מעצר עד תום ההליכים הוא מעצר של נאשם, אחרי שהוגש נגדו כתב אישום. המעצר הוא לתקופה בלתי ידועה, קרי עד שהמשפט יסתיים. עם זאת יצוין כי המחוקק היה ער לכך שלא יתכן מעצר שימשך כמה שנים. לפיכך החוק מגביל את המעצר לתשעה חודשים בלבד בהנחה שעד אז משפטו של הנאשם יסתיים. מעבר לכך ובמידה והמשפט טרם הסתיים נתונה לבית משפט העליון הסמכות להאריך את המעצר לתקופה שלא תעלה על 90 ימים בכל פעם, ולכן קורה לא אחת שמעצר עד תום ההליכים נמשך מעבר לתשעה חודשים.
♦ עילות המעצר הנבחנות על ידי בית המשפט הן האם במקרה דנן ישנו חשש לשיבוש הליכי משפט ו/או חשש מהימלטות מהדין. כמו כן בודק בית המשפט האם ישנה עילת מעצר בשל פגיעה בביטחון ובמילים אחרות "מסוכנות".
עילת מעצר זו מתקיימת כאשר יש יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את אחד מאלה: בטחונו של אדם, בטחון הציבור ו/או בטחון המדינה.
♦ עבירות מס מהוות עבירות רכוש לכל דבר ועניין. טול מקרה בו אין חשש להימלטות מהדין ו/או לשיבוש הליכים עדיין יבחן בית המשפט את עילת המסוכנות. ככל שהדבר נוגע לעילת המסוכנות בעבירות רכוש, ובמקום בו ניתן לראות עבירות רכוש כ"מסכנות" את "בטחון הציבור" או "בטחונו של אדם", העבירות עצמן אינן יכולות להתייחס לעבירות נגד "קופת הציבור", שאילולא כן לא היה המחוקק מואיל עצמו לתקן את סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – "חסד"פ מעצרים). המחוקק שינה באופן מפורש את חסד"פ מעצרים כך שעילת המעצר של "סיכון שלום הציבור" הושמטה באופן מפורש מלשון החוק. על כן פרשנות של המונח "שלום הציבור" כוללת גם את "שלום הקופה הציבורית" (בש"פ 91/97, מאהר ג'ובראן נ' מ"י), אינה קיימת לאחר תיקון החקיקה, אלא אך ורק מסוכנות ל"בטחון הציבור" בלבד. לאור דברים אלה, עבירות רכוש פסקו מאותו מועד להוות עבירות אשר באופן סטטוטורי חשודים או נאשמים בביצוען מוחזקים כ"מסוכנים".
♦ בפסק הדין הידוע בעניין קעדאן (בש"פ 2797/04 מ"י נ' רומל קעדאן), שניתן ע"י כב' השופט מצא, דובר היה בנאשם אשר הואשם בכך שהפיץ חשבוניות פיקטיביות ובכך שניכה מס תשומות שלא כדין. באותו מקרה, הורה בית המשפט המחוזי לשחרר את הנאשם בערובה ובתנאים מגבילים, כאשר אחד המניעים לכך היה שמעורבים אחרים בפרשה, רוכשי החשבוניות הפיקטיביות, שוחררו והתהלכו חופשי. בית המשפט העליון קבע, כי שחרורו ממעצר כרוך בנטילת סיכון כבד, כי הנאשם (=המשיב) ימשיך לבצע עבירות נוספות מאותו סוג, אך באותה נשימה הוסיף כדלקמן:
"משחידש המשיב את פעילותו העבריינית זמן קצר לאחר מעצרו לחקירה ושחרורו בערובה – ותוך הפרה בוטה של התנאים שנקבעו לשחרורו – החזרתו למעצר היוותה אמצעי נדרש למניעת ביצוען של עבירות נוספות על ידיו."
♦ מכאן נמצאנו למדים, כאשר מדובר בעבירות רכוש בדרך כלל לא מתקיימת עילת המסוכנות. עם זאת יובהר, כי בנסיבות מסוימות מתקיימת עילת המעצר של סכנה לביטחון הציבור גם בעבירות רכוש, למשל כאשר מדובר בהתארגנות של מספר עבריינים, ביצוע שיטתי או שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים עלול לסכן בנסיבות מסוימות את בטחון האדם ואת ביטחון הציבור (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מ"י).
♦ מקריאה מעמיקה של פסקי דין עולה, כי אין בביצוע עבירות הרכוש שמקורן בעבירות מס משום עילה עצמאית אשר מקימה את חזקת המסוכנות, ורק מקום בו מתלוות לביצוע העבירות נסיבות נוספות, כגון הרשעות קודמות, הפרת תנאי ערובה ושחרור, ביצוע שיטתי או סכנה לאלימות, רק אז יש מקום לקבוע, כי קמה חזקת המסוכנות ולפיכך קמה עילת המעצר.
♦ לעניות דעתי, במעצר עד תום ההליכים יש תחושה של אי צדק, כוונת הדברים אינה למעצר עצמו כפי שיובהר להלן.
לא בכדי, יש הטוענים, כי סיכויו של נאשם העצור עד תום ההליכים לצאת זכאי בדין פחותים מלכתחילה, מאחר שיכולתו להגן על עצמו קטנה יותר. הוא נתון למעצר, חי בתנאי מצוקה בבית הסוהר, אינו יכול להיפגש עם עדי ההגנה מטעמו ואינו יכול להיפגש עם סנגורו בתנאים הנוחים לו.
כמו כן, בל נשכח, כי כאשר השופט רואה נאשם, שנעצר עד תום ההליכים, הוא יודע ששופט אחר, אחד מעמיתיו למקצוע, בחן את כל הראיות בתיק-חלק מהן הוא עצמו לא ראה, בין היתר, משום שאינן קבילות, עיין במידע על עברו הפלילי, מה שלו אסור לעשות בטרם הכריע את דינו של הנאשם. בנסיבות אלו נוצר אצל השופט הרושם שלפניו עבריין מסוכן. כאשר יבוא להעריך את הנאשם ואת עדותו, הדבר עלול להזיק לנאשם. כמו כן נראה, כי לשופטים יהיה קל יותר להשאיר בכלא אדם, שכבר נמצא שם, לעומת נאשם שכבר משוחרר תקופה ארוכה ומגיע למשפטו מביתו.
♦ אשר על כן וחרף העובדה, כי המחוקק הלך כברת דרך כלפי עברייני רכוש בכל הקשור למעצר עד תום ההליכים, עדיין ולו רק בשל האמור לעיל על בתי המשפט לצמצם ככל הניתן את מספר המקרים שבהם נעצר נאשם עד תום ההליכים בכלל ובפרט כאשר עסקינן בעבירות רכוש.
