מדובר בערעור על שומות ניכויים שנקבעו למערערת על ידי המשיב לשנות המס 2000-2003. לאחר שהגיעו להסכמות בחלק מהסוגיות שבמחלוקת נותרו שתי סוגיות: א. אופן זקיפת עלות הסעות שמספקת המערערת לעובדיה אשר מגיעים למקום העבודה בשעות הלילה; ב. אופן חישוב עלות הארוחות שמספקת המערערת לעובדיה – עלות אותה זוקפת המערערת לעובדים כהכנסה ומשלמת את המסים הנובעים מכך.
♦לטענת המערערת, שגה פקיד השומה, עת קבע בשומתו, כי היה עליה לקבל ראשית את אישורו של מנהל רשות המסים או מי שהוסמך על ידו לפי סעיף 9(20) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), כדי שתהא פטורה מלזקוף את שווי ההסעות לעובדיה. עלות ההסעות איננה נכנסת, מלכתחילה, בגדריו של סעיף 2(2) לפקודה, שכן ההסעות בשעות הלילה לא מהוות "טובת הנאה" לעובד. אין מדובר בהכנסה לעובד כאשר התשלום נובע מאילוץ של המעסיק. גם אם יש לראות בהסעת העובדים כטובת הנאה שניתנת לעובדים, הרי שיש להעניק פטור מכוח סעיף 9(20) לחוק, למפרע. אם ייקבע, כי יש להעניק את הפטור למפרע, חייב הדבר להביא מניה וביה, לכך שהמערערת לא תמוסה במס מעסיקים ובמס שכר, ככל שהדבר נוגע להכנסות בגינן יינתן הפטור. כטענה חלופית המערערת טוענת, כי עלות ההסעה המאורגנת איננה בחזקת הכנסת עבודה, כדבר הנלמד מהיחס לשווי הרכב, שהועמד לרשות העובד, אשר מועט מהגדרת הכנסת עבודה במסגרת חוק מס מעסיקים עצמו. לגבי שווי ארוחות, טוענת המערערת, כי יש לחשב רק את העלות שולית הנדרשת לשם הכנת הארוחות לעובדים, בהינתן עלויות קבועות של הכנת הארוחות לחולים.
♦לטענת המשיב, הוצאות נסיעות למקום העבודה אינן מותרות לעובד בניכוי, שכן הן הוצאות טרום ייצור הכנסה ולכן המדובר בטובת הנאה. הואיל והטבה זו הינה חלק משכר העבודה שמשולם לעובד, חבה המערערת גם על רכיב זה של השכר במס שכר. סעיף 2(2) לפקודה קובע בצורה מפורשת - יראו כהכנסת עבודה החייבת במס "כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו". הלכה ותיקה היא, שהוצאות נסיעה שמוציא עובד לצורך נסיעה מביתו למקום עבודתו ובחזרה הינן הוצאות טרום ייצור הכנסה, ועל כן אינן מותרות בניכוי. המשיב מוסיף, כי פרשנות המערערת לסעיף 9(2) לפקודה מוטעית כי הסעיף מניח כנק' מוצא, כי הסעה מאורגנת על - ידי המעסיק חייבת במס הכנסה על - ידי העובד, וכי היא פטורה רק אם ניתן פטור לפי הסעיף שלנתינתו נקבעו התנאים. לכן, על המעסיק לארגן הסעה הנכנסת לגדר אותם תנאים, להגיש בקשה למנהל (הנציב) ולהוכיח בפניו, כי התנאים מתקיימים במקרה שלו. מה שלא עשתה המערערת. לגבי שווי ארוחות, יש לייחס לכל עובד את עלות רכיב ההוצאה הקבועה הממוצעת לכל סועד-חולה ועובד כאחד.
בית משפט המחוזי בירושלים בפני כב' השופטת מרים מזרחי:
♦ המבחן שנקבע בהלכה להכרעה בשאלה אם מדובר בהכנסה מוסווית או בהנאה שאינה, אלא תוצאת לוואי של מילוי התפקיד נקבע בע"א 545/59 דן אגודה שיתופית. מבחן זה מציב להטבה שני תנאים מצטברים: 1. האם טבע התפקיד שממלא העובד מצריך אותו להיזקק להנאה בה מדובר; 2. האם גורמת ההטבה לעובד להנאה ניכרת. בענייננו, נראה, כי ניתן בקלות לאמוד את שווי ההנאה לעובדי המערערת ולקבוע כי ההנאה הנוצרת לעובדים הינה ניכרת. אין לקבל את טענת המערערת, כי נתק הקשר בין מקור ההכנסה להנאת העובדים בשל העובדה שההסעות מטעם המעסיק ניתנו לעובדים באופן וולונטרי. באשר לטענתה של המערערת בדבר הצורך להעניק לה את הפטור המבוקש, למפרע, ביהמ"ש ציין כי מבחינה עקרונית עומדת אפשרות לאשר את הפטור למפרע, בהתאם לסעיף 2.4 בעמ' ג-48 לחב"ק. מסקנה זו מתחזקת, לאור העובדה שהכללים למתן הפטור השתנו החל משנת 2005 ועת לא נדרש נישום לבקש אישור מראש מאת המשיב. לאחר שביהמ"ש בחן את הכללים למתן הפטור, הגיע למסקנה, כי המערערת עומדת בתנאים אלו. בעניין נפקות הפטור לגבי מס מעסיקים ומס שכר מקובלת על ביהמ"ש עמדת המשיב. הסמכות, למעט טובות הנאה הניתנות לעובד מהמונח "הכנסת עבודה" לעניין חוק מס מעסיקים, נתונה למחוקק. אשר לתחולת הפטור שבסעיף 2א(4) לחוק מס מעסיקים, אין לשון הפטור סובלת גם בית חולים סיעודי. לגבי שווי ארוחות, אין הצדקה לשיטת בימה"ש לחשב את שווי ההטבה על - פי העלות השולית שלה למעביד. נימוק מרכזי נגד הסדר זה המופיע בספרות הינו, כי העלות השולית הינה זניחה רק בהסתכלות קצרת טווח. חשוב שטובת ההנאה ממנה נהנה העובד תמוסה קרוב כמה שניתן למידת ההנאה שמפיק העובד. יש לחשב את שווי הארוחות על בסיס העלות המוצעת לכל הסועדים ולא על בסיס העלות השולית של הסעדת העובדים.
תוצאה:
♦ הערעור מתקבל בחלקו.
ניתן ביום 09.10.2011
ב"כ המערערת: עוה"ד הילה תירוש ושגיא גרשגורן
