בשנת 2006 התקבל תיקון חקיקה לפיו זכאים עובדים זרים לנקודות זיכוי כתושבי ישראל. התיקון תקבע תחולה רטרואקטיבית לשנים קודמות, וכך יכול היה כל עובד זר להגיש הצהרה ולקבל החזר מס.
מרבית העובדים הזרים הגיעו בתמיכת חברות כח האדם למניהן, כאשר החברות שילמו להם את המשכורת נטו. את העובד הזר לא עניין כל כך כמה מס יורד ממשכורתו כי היה מקבל בכל מקרה את אותה המשכורת נטו.
בעקבות תיקון החקיקה, פנו חברות כח האדם וביקשו לתקן את הדיווח על הניכויים לשנים הרלוונטיות, ולקבל את החזרי המס הנובעים מההכרה בזכות לנקודות זיכוי. רשות המיסים לא איפשרה את תיקון דיווחי הניכויים.
בגץ קבע, כי הזכות לנקודות הזיכוי ובעקבותיה הזכות להחזר המס שייכת לעובד ולא למעביד, גם במקרה בו סוכם על שכר נטו. לכן, הדרך לקבל את החזר המס היא פניה של העובד עצמו לקבלת ההחזר.
חברת כח האדם ורשות המיסים מעלים טענות אחד נגד השני, אפשר לומר טענות קשות. רשות המיסים טוענת שההכרה בנקודות הזיכוי לא נועדה להעשיר את קופת המעסיקים, ובכך מציירת את חברות כח האדם כגופים שמנסים לגזול כספים המגיעים לעובדיהן. לעומתה, המעסיקים טוענים כי ניתן לצפות שהעובדים הזרים לא יבקשו את ההחזר המגיע להם, ולכן יוצא שרשות המס מחזיקה כספים שאיננה זכאית להם.
בשורה התחתונה, שני הצדדים עשו מאמצים להראות שהצד שכנגד לא זכאי להחזיק בכסף, כשברור לשניהם שהזכאי האמיתי לכסף - העובד עצמו - לא יקבל את ההחזר כי לא יבקש אותו. יוצא מכך, שההחלטה קבעה מי מבין שני צדדים יחזיק כסף שאיננו זכאי לו. אולי ראוי היה לקבוע כי המדינה תתחייב לממן בכספים אלו את הטיפול בעוול שנגרם לילדי העובדים הזרים שנולדו בארץ, וכך לפחות יהיה קשר מסויים בין הנהנה מהכספים לבין הזכאי להם.
(*) גזל הרבים הינו: "גזלה מאנשים רבים שאינם ידועים" (תוספתא, בבא קמא, פרק י, הלכה יד)
פרופ' רקובר מצטט מהמשפט העברי את המילים הללו:
אמרו חכמים, קשה גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהשיב לו את הגזלה, ואילו הגוזל את הרבים - כגון מוכס הנוטל מס מעבר לקצבה, או רועה המרעה את בהמותיו בשדות זרים - אינו יכול לפייסם ולהשיב להם מה שגזל מהם, מפני שאינו יודע למי להשיב.
אף על פי כן, תיקנו חכמים לגוזלים את הרבים, שישיבו למי שהם מכירים שגזלו ממנו, ואת השאר ימסרו לשימוש הרבים, ויעשו ממנו צרכי הרבים, באופן שייהנו מכך גם הנגזלים.
