♦המבקש הגיש דו"ח על הכנסותיו לשנת המס נשוא הערעור ביום 28.2.01. המשיב היה רשאי לקבוע שומה לפי מיטב השפיטה עד ליום 31.12.04. המבקש קיבל לידיו את השומה ואת נימוקי השומה רק ביום 13.1.05, זאת כאשר השומה הודפסה ע"י המשיב ביום 2.1.05. עוד טוען המבקש, כי המפקחת חתמה על נימוקי השומה ביום 11.1.05.
המפקחת הצהירה, כי תרשומת מפורטת באשר לשומה למיטב השפיטה נערכה על ידה כבר ב-21.6.04, תרשומת זו נחתמה על ידה ב-29.12.04. תרשומת זו אושרה ונחתמה בחתימת ספ"ש ב-30.12.04, במועד זה שודרה השומה במחשבי המשיב.
עוד הצהירה, כי המערער ומייצגו הוזמנו לדיון בשאלות נשואות השומה ב-27.1.04. ביום 14.7.11 ניתנה החלטת ביהמ"ש העליון בדנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ ומשה סמי (להלן "דנ"א סמי"). לאור הכרעה בדנ"א סמי, הוגשה הבקשה דנן. המבקש טוען, כי עפ"י ההחלטה בדנ"א סמי, הלכת סמי תחול על הליכים תלויים ועומדים שטרם ניתן בהם פס"ד חלוט, וככל שהוצאה שומה לפי סעיף 145 (א) לפקודה אחרי יום ה-23.5.04. היינו, ההלכה חלה בעניינו, ולכן היה על המשיב להמציא את השומה למבקש עד ליום 31.12.04 ולא ביום 13.1.05, יום בו קיבל לידיו את השומה ואת נימוקיה.
זאת ועוד, תאריך חתימת המפקחת על נימוקי השומה הינו 11.1.05 , קרי 11 ימים לאחר המועד הקבוע בפקודה. המשיב טוען, כי עמדת כב' השופטת חיות בדנ"א סמי, שהתוותה את דעת הרוב, קבעה, כי בהחלתה למפרע של הלכת סמי אין כדי למנוע מן המדינה מלהעלות טענות העומדות לה בתיקים השונים עליהם תחול הפסיקה, בין אם מדובר בטענות מדוקטרינות משפטיות שונות ובין אם מתחום המיסים עצמו.
ביהמ"ש המחוזי ת"א – כב' הש' מגן אלטוביה:
♦ בהלכת סמי קבע ביהמ"ש העליון, כי בתוך המועדים בפקודה על פעולת פ"ש להקיף הן את קביעת צו השומה והן את הוצאתו מרשותו לנישום. נפקותה של הלכת סמי היא, חלה על המקרה.. השגת חלק מתכליות הלכת סמי בדרך שאינה עומדת בקנה אחד עם ההלכה בסופו של יום תערער ותחליש את משקל ההלכה או לכל הפחות תוביל לחוסר וודאות באשר למועד סיום ההליך השומתי בעניינו של הנישום. קבלת עמדת המשיב כפשוטה, בצד המעשי, תוביל להטיית הדיון לרמת ידיעתו של הנישום את עמדת המשיב, דיון באופן שהמידע נמסר וכדומה.
♦ ביהמ"ש קבע, כי באשר למקרה שבנדון, העובדות המוסכמות על הצדדיים הן, כי חלה הלכת סמי ! ביהמ"ש מצא, כי המשיב לא עמד בלוח המועדים שנקבע בהלכת סמי, לפיו היה עליו לשגר את הצווים לכל המאוחר ביום 31.12.04.
ביהמ"ש מדגיש, כי עד שהצו לא חתום ובצדו הנמקה כנדרש, יכול המשיב לחזור בו מן העמדה שמסר טלפונית או בדיון עם הנישום. המחוקק עומד על כך, כי את החתימה והסיום הסופי והמוחלט של קביעת הצו יש לערוך בתוך התקופה שקבועה בפקודה. אם שיגור הצווים לא נעשה במועדים הקבועים בפקודה, יראו את הצווים כבטלים ובהקשר של סעיף 152 לפקודה, יראו את השגת הנישום כהשגה שהתקבלה. בענין שבנדון, הצדדים מסכימים, כי מאחר והשומה נשוא הערעור נערכה בסוף שנת 2004 - מאוחר ליום הקובע, הרי שהלכת עמדת המשיב מובילה לתוצאה הפוכה לתכלית שביקש ביהמ"ש העליון להגיע אליה. ציפיית הנישום ועקרון הסתמכותו מצויים בהזזת מועד השיגור לתוך סד המועדים ואין הם יכולים לשמש עתה כלי לביטול הצורך בגיבוש הצו וההנמקות בתוך המועדים הקבועים בפקודה. אחרת יכול פ"ש להודיע בעל פה לנישום, כי השגתו נדחית רגע לפני תום התקופה ולפי עמדת המשיב כפשוטה יצא הוא ידי חובתו ועתה יכול הוא לסיים את מלאכת הקביעה לאחר המועד הקבוע בפקודה. ביהמ"ש קבע, כי הלכת סמי לא ביטלה את הצורך בגיבוש הצו וההנמקות בתוך המועדים הקבועים בפקודה גם במקום שבו נאמר לנישום, כי השגתו נדחית כולה או חלקה.
♦ביהמ"ש מדגיש, כי לאחר פס"ד סמי, תהא אשר תהא רמת הידיעה של הנישום את עמדת המשיב, על המשיב לגבש את השומה או הצו ולשגרם לנישום בתוך סך המועדים הקבועים בפקודה (!!!).
♦ על אף הניתוח המשפטי כאמור, לבסוף, ביהמ"ש מקבל את הסבר המשיב, כי תאריך המופיע על הנמקת השומה אינו אינדיקטיבי במקרה זה, לאור ידיעת המערער את עמדת המשיב בקשר עם יתרות שמשך מהחברה שבשליטתו, אין לקבל את עמדתו, כי השומה התיישנה אך בשל שזו נשלחה לאחר המועד. הואיל והשומה יצאה בתקופת "בן השמשות", ידיעתו של הנישום במשולב עם גיבוש השומה במועד, שוללת את יכולתו של הנישום לטעון לבטלות השומה בשל ציפייתו, כי הדו"ח התקבל.
התוצאה:
♦הבקשה המקדמית נדחית.
ניתן ביום 11.12.2011
ב"כ המערער: עו"ד קובי גולדמן, עו"ד אורי גולדמן
ב"כ המשיב: עו"ד אורית וינשטיין פרק' מרכז
הערת מערכת: לכאורה מדובר בהחלטה שמתנגשת חזיתית בהלכת משה סמי תוך כדי יצירת מושג חדש- "בין השמשות"
ועל כך נאמר: "הניתוח הצליח אך החולה מת".
הסוגיה תיבחן בערעור המוגש בימים אלה לביהמ"ש העליון.
לקריאת חומר נוסף בענין - ר' מאמרים:
