♦מדובר בהחלטה העוסקת בכוחו של המשיב לבטל הסכם שומה שהושג בינו לבין מייצג המערער שעסק בשנות 2000-2002. לפי בקשת המערער פוצל הדיון בערעור, והוקדמה שאלת ביטולו של הסכם הפשרה. הובהר שלאחר מכן ואם יהיה צורך בכך, תידון שאלת החבות במס בגין "הכנסה" שהיא "חייבת" במס לטענת המשיב של 3.15 מיליון דולר אשר הושגה בחו"ל, ולטענת המערער פטורה ממס. המערער לא דיווח על הכנסה זו כהכנסה חייבת, ומשנתגלה הדבר ל- משיב, הוציא הודעת ביטול הסכם. יש להדגיש כי סוגיית סיווג ההכנסה לא הוכרעה, והמחלוקת לגביה בין הצדדים עמוקה.
♦לטענת המערער, חרף הוראה בהסכם השומה המאפשרת לפקיד השומה לבטל את ההסכם תוך תקופה שנקצבה, לא היה בידי המשיב לבטל את ההסכם שהושג בעניינו. לדברי המערער, במתן הודעת הביטול חרג המשיב מסמכותו. בהסכם גם נאמר כי הוא ייכנס לתוקפו החל מחתימת הנישום או בא-כוחו, ולשיטתו, מכל מקום, בנסיבות העניין לא היה בכוח המשיב לעשות שימוש בזכות הביטול, תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו.
♦לטענת המשיב, ההסכם בוטל כדין, כאשר אין מחלוקת כי נאמר בו במפורש, כי "לפקיד השומה הזכות לבטל את ההסכם תוך 90 יום מיום חתימת הנישום או "בא-כוחו". המשיב מוסיף כי היה בכוחו לבטל את הסכם השומה משני טעמים: (א) ההסכם הושג בשל הטעיה כי למעשה ביסוד הסכם השומה מונחת הטעיה מכוונת מצד המערער, ובמקרה הטוב – אם אין המדובר בהטעיה מכוונת – הטעיה רשלנית; (ב) ההסכם כלל סעיף מפורש המאפשר את הביטול.
ביהמ"ש המחוזי בירושלים - כב' הש' מרים מזרחי:
♦ ביהמ"ש מסביר כי, מדובר במקרה של "דואליות נורמטיבית", דהיינו מצב בו חלים גם דיני החוזים בצד דיני המס (או דיני המשפט המנהלי), מאחר שמדובר בהסכם לכל דבר, שתוכנו שומת מס. הטעות מערערת את יסוד ההסכמה המפקחת וכך גם את השומה המבוססת עליה, ומכשירה את החזרה מההסכם ומהשומה. גישה זו מונחת בבסיס של דיני החוזים, ואין סיבה לשלול תחולתה גם על תחולתה גם בגדר הסכם המס. אינטרס הציבור מחייב שכל הכנסה חייבת במס תמוסה כדבעי ולא תישמט מרשת המס בשל טעות לגבי היקף ההכנסה החייבת, שהמידע לגביו מצוי בידי הנישום. רק כך יוטל מס אמת ונטל המס יושת באופן שוויוני.
במקרה הנתון מדובר בטעות יסודית לגבי עובדה מרכזית בקביעת השומה (קיומה של הכנסה נכבדת שאפשר שהיא "חייבת". הטעות האמורה היא על פניה סבירה, קרי – סיבתה משכנעת (המידע נשמט מעיניה של המפקחת), והעלאתה כטעם לביטול נעשתה, ללא ספק, בתום לב. דיני החוזים מבחינים בין טעות הידועה לצד השני לבין טעות לא ידועה בכך שכאשר טעותו היסודית של צד אחד אינה ידועה לצד השני, אין הטועה יכול לבטל את החוזה אלא רק לפנות לביהמ"ש בבקשה לבטלו. ואולם, במקרה הנתון פורשה בחוזה זכות ביטול שאינה מותנית בידיעת הנישום על הטעות, ולכן, אף מבלי לבסס טענה שמדובר בטעות ידועה (דהיינו – טעות שהמערער, באמצעות מייצגו, היה מודע לה ואפילו חפץ בה), יש ביד המשיב לפעול באופן עצמאי לביטול ההסכם, כפי שעשה.
הכח של המשיב לעשות כך נובע מהסעיף המפורש בהסכם, שהרי לצדדים חופש משפטי להוסיף בחוזה על הכוחות שמקנה להם החוק. ביהמ"ש השתכנע בכך כי המפקחת לא הייתה מגיעה להסכם הנדון אילו ידעה שלמערער הגיעה הכנסה נוספת, ולכן מדובר בתום לב המאפשר שימוש בכח לבטל.
♦מהיבט המשפט המנהלי - תוקף ההוראה המאפשרת ביטול נובע מדיני החוזים, ואין בו פסול מהבחינה המנהלית, גם אם הגורם המנהלי שהוא צד להסכם הינו בכיר למדי. אכן, סיבה טובה להוספת הסעיף המאפשר ביטול, מטבע העניין, הינה לאפשר בחינה על ידי גורם בכיר יותר (פקיד השומה), אבל אפשרות של טעות בתום לב, גם היא מקימה סיבה טובה. עובדה היא שהמפקחת, גם אם בקיאה היא ויודעת את מלאכתה, טעתה, ואפשר שבכך נגרם עוול לציבור משלמי המיסים.
ביהמ"ש דחה את טענת המערער לפיה מגבלות השימוש בזכות ביטול השומה, כפי שהן עולות מהפסיקה, מביאות גם למסקנה שבמקרה זה לא היה בידי המשיב לבטל את ההסכם. לאור האמור לעיל בתוספת בחינה של טענות נוספות של הצדדים, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי לא נפל פגם בביטול הסכם השומה, וההסכם אינו תקף ממועד ביטולו.
תוצאה:
♦הערעור נדחה.
ניתן ביום 12.09.2011
ב"כ המערער: עוה"ד ד' עזריאל
ב"כ המשיב: עוה"ד רועי כהן
