♦המערער מפעיל חנות צילום בת"א. המשיב הוציא למערער שומות לפי מיטב השפיטה בגין השנים 1999-1998. זאת, לאחר שקיים בדיקה מקיפה בספריו, במסגרתה נתגלה, כי המערער דיווח בדוחותיו על תוצאות עסקיות בלתי-סבירות, הנמוכות ביחס לכמות ולסוג החומרים שנצרכו בעסק; כי המערער ניכה בדוחותיו הוצאות פחת החורגות מן השיעורים הקבועים בתקנות מס הכנסה (פחת), 1941 (להלן: "תקנות הפחת"); וכי המערער ניכה בדוחותיו "דמי שימוש", עפ"י תקנה 2 לתקנות מס הכנסה (ניכויים מיוחדים למשתמש בציוד בשכר מכר), התשמ"ט-1989 (להלן: "תקנות שכר מכר"), אף שאינו עומד בתנאים הנדרשים לשם כך. ביום 15.8.2001 השיג המערער על השומות. ההשגה נדחתה והמשיב הוציא למערער צווים המקיימים את השומות המקוריות, בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"). המערער ערער לביהמ"ש המחוזי.
♦ בערעור לבימ"ש המחוזי טען המערער, כי הצווים בטלים בשל שהוצאו לאחר חלוף שנה ממועד הגשת ההשגה, באופן שחורג מסד הזמנים הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה; אין ממש בדרך שבה נקט המשיב בחישוב התוצאות העסקיות; הוצאות הפחת שנוכו על ידו משקפות את הפחת האמיתי של הנכסים שברשותו; העסקאות שבגינן דרש לנכות "דמי שימוש" מקיימות את הדרישות שבתקנות. ביהמ"ש המחוזי תחילה דחה את הטענות לעניין האיחור שחל בהוצאת הצווים לאחר ההשגה. נקבע, כי הוצאת הצווים המתוקנים בעקבות הבחינה המחודשת שביצע המשיב מייתרת את בחינתם של הצווים המקוריים; כי המערער זנח את טענתו בעניין מועד הוצאת הצווים במסגרת ההודעה שהגיש לביהמ"ש בתום התקופה שהוקצבה לניסיון הפשרה, כך שאין עוד צורך לדון בה; וכי גם לגוף העניין, אין ממש בטענה, בשל שהתרשומת המסכמת לעניין הצווים המקוריים נערכה ביום 13.8.2002, בתוך סד הזמנים הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה. עוד דחה ביהמ"ש את טענות ביחס לגובה הוצאות הפחת, תוך שהוא מאמץ את עמדת המשיב, שלפיה הציוד הנמצא בחנות נכנס ברובו לקטגוריות של "ציוד אלקטרוני וציוד ממוחשב" ושל "מיני מעבדה לפיתוח תמונות" המזכות בשיעורי פחת של 15% ושל 10%, בהתאמה. לבסוף, דחה ביהמ"ש, בהתאם לעמדת המשיב, גם את טענות המערער בדבר עמידה בתנאי תקנות שכר מכר.
ביהמ"ש העליון כב' המ' לנשיא א' ריבלין; כב' הש' א' חיות; כב' הש' י' עמית:
♦ביהמ"ש קבע, כי פקיד השומה הפעיל את סמכותו לפי סעיף 152(ב), וקבע את השומות בצווים, באופן שמקיים את השומות המקוריות. המערער טען, כי המשיב חרג מן המועד של "תום שנה מיום שהוגשה השגה". זאת בשל עמדתו, של בימ"ש זה שקבע בע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים 1 נ' סמי (להלן: "עניין סמי"), כי מרוץ הזמנים הקבוע בסעיף 152(ג) לפקודה נעצר רק עם העברת הצו לידי הנישום – הצווים בענין הנדון נחתמו ביום 5.9.2002 והגיעו לידיו רק ביום 10.9.2002, בחלוף למעלה משנה מיום הגשת ההשגה – הוא יום 15.8.2001. המ' לנשיא א' ריבלין לא מקבל טענה זו - ב
דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ נקבע, כי ההלכה שנקבעה בעניין סמי תחול באופן רטרוספקטיבי רק לגבי הליכים תלויים ועומדים אשר בהם ניתנה החלטה בהשגה לאחר יום 23.5.2004. משכך, ומכיוון שבית המשפט המחוזי קבע, כממצא שבעובדה, כי התרשומת המסכמת לעניין הצווים נערכה והוזנה למחשב ביום 13.8.2001, טרם שחלפה שנה ממועד הגשת ההשגה, הרי שהצווים ניתנו כדין, בתוך המועד הקבוע בפקודה.
♦ביהמ"ש אינו מקבל את טענות המערער בנושא הפחת, שכן ביהמ"ש המחוזי קבע, לאחר שבחן את מכלול הראיות שהוצגו בפניו, כי עדיפה בעיניו עמדת המשיב. ביהמ"ש המחוזי הוסיף והדגיש, כי טענות בעניין זה נטענו מבלי שהמערער הציג "ולו בדל של ראייה" כדי לתמוך בהן. ובימ"ש זה אינו מתכוון להתערב בעובדות שנבחנו ע"י בימ"ש קמא. ביהמ"ש דחה טענת המערער, כי אף אם לא תתקבלנה טענותיו לעניין הוצאות הפחת, יש לאפשר לו לפרוס את הפחת הנותר, על פני השנים שלאחר שנות המס שבערעור, וזאת מבלי להביע עמדה עקרונית ביחס אליהן, שכן טענות אלה, כמו טענות רבות אחרות במסגרת הערעור, נטענו בעלמא ללא כל הוכחה.
♦כך גם לעמדת ביהמ"ש, אין ממש בטענות בקשר לאופן ניהול ההליך – שליחת הצדדים לניהול מו"מ. ביהמ"ש קבע, כי לא נפגעו זכויותיו של המערער.
התוצאה:
♦הערעור נדחה.
ניתן ביום 18.1.2012
ב"כ המערער: עו"ד יגאל מדר
ב"כ המשיב: עו"ד יאיר זילברברג