♦ המערערת היא חברה שהוקמה במרץ 2003 והחלה בפעילות ביולי 2003. כל מניות החברה מוחזקות בידי המערער. בשנות המס שבערעור הפעילה המערערת עסק לממכר פלאפל ושווארמה במספר סניפים בחיפה. בסניף הרצליה מופעל "המטבח המרכזי" ממנו מועברת עיסת הפלאפל לסניפים שונים. בעבר הופעל העסק בסניף הרצליה בלבד, שלא ע"י הנישומים, אלא ע"י גורמים אחרים במשפחה. החל מחודש יולי 2003 דווחו ההכנסות מסניף נווה שאנן החדש אצל המערערת ובחודש נובמבר 2004 הועברה פעילות סניף הרצליה ומכירת העיסה לזכיינים, למערערת. המערערת דיווחה על צריכת חומר של כ- 71% מן המחזור בשנת 2003; 51% אחוז חומר בשנת 2004; ו- 50% בשנת המס 2005. לטענת המשיב אחוז החומר מן הפדיון המקובל בענף דוכני הפלאפל, עפ"י התדריך הכלכלי של נציבות מס הכנסה נע בין 23%-27%. בהתאם לכך, דחה המשיב את הדוחות שהגישה המערערת.
♦ לצורך חישוב ההכנסה והמס המתחייב, הסתמך המשיב, בין היתר, על הנתונים שהיו בבסיס השומות בהסכם לשנות המס 2002-1999 – הסכם שנחתם בשנת 2004 בין המשיב לבין אותו עסק (להלן: "הסכם השומה"), אך שהיה רשום על שם גורמים אחרים במשפחה. המשיב סבר, שלא היה שינוי מהותי באופי העסק ביחס לשנים הנדונות, עד כדי נתק מוחלט וצורך בהבאת נתונים שונים. לפיכך ביקש לקבוע שומה המתבססת על הנתונים שנקבעו בהסכם השומה. המשיב הסתמך איפוא באופן חלקי על הנתונים שהוסכמו במסגרת הסכם השומה. חלק הנתונים על בסיסם הוצאה השומה למערערת אף מטיבים ביחס לאלו שהיו בבסיס הסכם השומה.
♦ המערערת טענה, כי לאור פס"ד שניתן בתיק עמ"ה 821/08, לפיו נקבע, כי יש לבטל את החלטת המשיב בדבר פסילת פנקסי המערערת, השומות שהוצאו הן בספרים קבילים, ולכן נטל הראייה מוטל על המשיב. לגוף הערעור, לטענת המערערים לא הונחה כל תשתית עובדתית להוצאת השומות בצו, ואלה הוצאו משיקולים זרים. לכן, לעמדת המערערים יש לייחס למשיב "אלמנט רדיפה" בעצם הוצאת השומות ובמיוחד לאור קביעת שיעורן. עוד טענו המערערים, כי לא היה מקום להשתית את השומות על נתונים שהוסכמו בהסכם השומה לגבי סניף אחר, מאחר שהסניף בו עסקינן הוא עסק חדש, שפתח המערער בנווה שאנן בשנת 2003 בלבד בהיותו בן 28, כדי לבחון יכולתו להצליח בעסקים, ובפועל לא צלח. לעמדת המערערת מדובר בעסק שהתדרדר כלכלית. לטענת המערערים הסניף בנווה שאנן התנהל כעסק נפרד עד לשנת 2006.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה – כב' ס' נשיאה ש' וסרקרוג:
♦ בנוגע לפנקסי החשבונות של המערערת לשנת המס 2003, התנהל בין הצדדים ע"מ 821/08 על פסילה לפי סעיף 145ב לפקודת מס ההכנסה (להלן: "
הפקודה"), בשל אי רישום תקבול. פסה"ד הורה על קבלת הערעור מטעמים מינהליים. מכאן שנטל "חובת ההצדקה" לעצם הוצאת השומות לרבות שיעורם, מוטלת על המשיב.
♦ ביהמ"ש קבע, כי אין לקבל טענות המערערת לגבי שינוי בנתונים, בהעדר ראיה, אשר יש בה כדי לשנות את נתוני ההסכמה שעמדו בבסיס הסכם השומה, כאשר לא הייתה טענה, כי הנתונים שם אינם נכונים או אינם רלוונטיים, אלא כל שנטען הוא שיש לנתק בין העסק הנדון לעסק שעמד בבסיס הסכם השומה. לעומת זאת, נערכה ביקורת ספציפית יותר לגבי שנת המס 2005, בכלל המוצרים הנמכרים ע"י המערערת וכן בסניפים הנוספים.
♦ ביהמ"ש לא מצא מקום להתערב באופן עריכת הפדיון הצפוי מפלאפל עפ"י הנתונים כפי שהובאו ע"י המשיב. המסקנה, כי שיטת העבודה לא שונתה אצל המערער. למרות שבשנת 2003 נפתח העסק בסניף נווה שאנן, הרי שהמערער לא היה עובד חדש, מותג העיסה, היה קיים, וככול שפורטו ההוצאות ע"י המערערת - הוצאות שהיו אמורות לכלול גם את נושא קבלת אישורי הכשרות ומספרי העובדים - אלה לא נכללו בנושאי המחלוקת, בין הצדדים.
בהתאם, דחה ביהמ"ש את הערעור בנוגע לאחוז הרווח הגולמי על שתייה.
♦ לעניין מכירת שווארמה וטענת המערערת, כי סניף הרצליה מעולם לא עסק במכירת מנות שווארמה, הסניף במרכז הכרמל שנפתח ב-2006 רק החל למכור מנות שווארמה באותה שנה. ביהמ"ש הגיע למסקנה, כי לצורך חישוב הפדיון הצפוי של מוצר זה, לא עמדו בפני המשיב נתוני השוואה מסניפים אחרים של העסק, ואולם, התבססה השומה על נתוני בדיקה ספציפיים. לפיכך, ביהמ"ש קבע, כי אין מקום להתערבות בתחשיב המשיב.
♦ביהמ"ש קבע, כי למעשה הגורם היחיד המוסמך לפעול בשם החברה- מנהלה ובעל מניותיה, ואולם לא הוכח ולא הובאה כל ראייה ע"י המשיב, כי נעשתה משיכת כספים מהחברה, וממילא גם לא ניתן להידרש לשאלה, איזה חלק מתוך אותן הכנסות, נותרו, אם בכלל, כהכנסה אצל המערער. יתר על כן, אין להתעלם מן העובדה, כי המערער הגיש הצהרת הון ולא נמצאו הפרשים לא מוסברים.
התוצאה:
♦ ערעור המערערת נדחה. ערעור המערער התקבל.
ניתן ביום 30.1.2012
ב"כ המערערים: עו"ד חסאן בסטוני
ב"כ המשיב: עו"ד הגב' דנה גורדון-ונדרוב
