החישוב המאוחד הוא ברירת המחדל לפי הפקודה. מדובר בעיקרון לפיו הכנסות התא המשפחתי ימוסו כחטיבה אחת.
למרות זאת, קובע סעיף 66 כי רשאי הנישום לבצע חישוב מס נפרד לשני בני הזוג, ובלבד שההכנסות אינן תלויות אחת בשניה. בהמשך הסעיף נקבעים מספר חזקות בהן יראו את ההכנסות כתלויות, ובכולם עיקרון אחד - רק אם הכנסות בן הזוג באות ממקור חיצוני (צד ג'), ניתן לראות בהן הכנסות לא תלויות. אחרת, כך קובע הסעיף, יראו את ההכנסות כתלויות אחת בשניה.
בית המשפט העליון קובע כי החזקה בסעיף 66 לפיה אם קיימת תלות בהכנסות אין לבצע חישוב נפרד, היא חזקה חלוטה שלא ניתן לערער עליה. כלומר, כאשר מתקיימת תלות בין הכנסות בני הזוג, אין כל אפשרות לדרוש חישוב נפרד גם אם יסכימו כולם כי השכר שמקבלת בת הזוג הוא סביר, ועבודתה נחוצה.
לעומת זאת, החזקות בהמשך הסעיף, שקובעות מקרים בהם יראו את התלות כמתקיימת, הן חזקות הניתנות לסתירה.
מעתה, הבחינה תיעשה בשני שלבים:
שלב א' – האם קיימת תלות בהכנסות בני הזוג? אם כן, יתבצע חישוב מאוחד ואין להמשיך.
"המבחן לקיומה של תלות בין מקורות ההכנסה הוא היכולת של בן הזוג האחד להשפיע באופן מכריע – אם לא בלעדי – על תנאי העסקתו של בן הזוג השני ועל שכרו" (פס"ד מלצר).
שלב ב' – בחינת מצב עובדתי, שאם הוא מתקיים חזקה על ההכנסות שהן תלויות. הסעיף מונה 3 מקרים כאלו, וזו חזקה שניתנת לסתירה – גם אם המקרים מתקיימים, יוכל הנישום להוכיח שלא קיימת בפועל תלות בהכנסות, ויוכל לסתור את החזקות בסעיף. .
הצורך בשינוי חקיקה:
הקביעה כי יש לבצע חישוב מאוחד כמעט בכל מקרה כזה, מביאה לאפליה של בני זוג נשואים מול יחידים או בני זוג שאינם נשואים, אך לדעתי אין שום סיבה שהיא, שבני זוג יענשו על כך שהם עובדים יחד.
לפני שנים רבות, אולי היתה הצדקה כלשהיא לסעיף כזה. כיום, כאשר העולם נפתח ויש הרבה יותר אפשרויות, וכאשר ברוב הבתים שני בני הזוג עובדים כי אחרת לא יצליחו לגמור את החודש, הענשה כזו איננה מקובלת. אנא זכרו, שמטרת הסעיף היא למנוע תכנוני מס על ידי העלאת השכר של האשה על חשבון שכרו של הבעל. כלומר, שהנישומים מוענשים רק בשל הפרנויה שנמצא בה המחוקק, שהנישומים עובדים עליו ומשקרים לו.
בית המשפט קורא למחוקק לשנות את הסעיף, ויפה שעה אחת קודם. גם כך, קובע בית המשפט, מוסד הנישואין רעוע היום יחסית למה שהיה לפני שנים, ואין סיבה להחליש אותו יותר.
הטבות מס שהן עבודה בעיניים:
סעיף 66(ה) בא לקראת הנישומים ומאפשר להם לפצל את ההכנסה כך שמתוך כלל ההכנסה, תיוחס חלק מההכנסה לבן הזוג השני.
איזה יופי. המחוקק מבקש להראות שהוא מכבד את זכותה של האישה לשוויון, ולחישוב נפרד, גם אם קיימת תלות בהכנסות. לכן, הוא מאפשר לה לרשום על שמה חלק מההכנסה. מה יכול להיות טוב יותר מכך?
אלא שזה מעט מדי. התקרה הקבועה בסעיף נמוכה מאד. המחוקק לא מאפשר לאשה לסווג לעצמה את ההכנסה שהיא ראויה לה, אלא תקרה פעוטה של 42,000 ש"ח לשנה, שזה פחות משכר המינימום.
כך, משיג המחוקק חקיקה שנראית הומנית ומתחשבת, בלי שזה יעלה לו כסף.
ידוע לכולם, כי הנשים במגזר הפרטי מקבלות שכר נמוך יותר מגברים בעלי מעמד דומה. מעתה, יוכלו המעסיקים להצדיק את זה - הרי המחוקק בעצמו מעריך את עבודת בן הזוג שאיננו רשום (=האשה בדרך כלל) בסכום זעום.
תרגיל דומה עושה המחוקק בנושא נקודות הזיכוי לחיילים ולעולים חדשים. הן מוגבלות בזמן, וניתנות בשנים הראשונות של האזרחות, ומספר נקודות הזיכוי יורד עם השנים.
בשנים אלו, מרבית העולים והחיילים לא מרוויחים משכורות גבוהות, ואפילו מרווחים שכר מינימום. כך, נקודות הזיכוי ניתנות להם בתקופה בה הם לא צריכים אותן, שהרי ממילא הם לא מגיעים לסף מס.