♦ בערעור נדונו שני עניינים עיקריים. האחד, קיזוז הפסדים מעסקהּ של המערערת כנגד הכנסותיו של המערער בשנים 2005-2007. והשני, הטלת מס על ריווחי ההון של שני המערערים בשנת המס 2005. המערער עובד כרכז חוליה ברשות המיסים, אגף מס הכנסה בנתניה והמערערת עבדה בשנים הרלוונטיות כשכירה בנעמ"ת. בנוסף המערערת הפעילה חנות נעליים ברחוב יפו בירושלים (להלן: "העסק"). אין מחלוקת כי שכרו של המערער גבוה בהרבה משכרה של המערערת. אין מחלוקת כי העסק פעל בתקופה הרלוונטית בהפסד. ואין מחלוקת כי בשנים 2005-2007 ביקשו בני הזוג כי ייערך לכל אחד מהם שומת מס נפרדת. טענת המערערים, כי בשנות המס 2005-2007 ערך המשיב שומה נפרדת לשניהם על פי בקשתם, ולא יאפשר קיזוז הפסדי עסקהּ של המערערת מהכנסותיו של המערער. לטענתם עוד, המשיב לא קיזז את יתרת הפסדי העסק של המערערת משנה אחת לחברתה ולא העביר את יתרת ההפסדים לשנים הבאות. בעניין רווח ההון נטען כי המשיב זקף את כל הרווחים שצברו שני בני הזוג למערער דווקא, אך לשיטתם היה עליו לזקוף את הכנסות רווחי ההון להכנסתה של המערערת, ולמצער לשייך את הרווחים להכנסות שני המערערים כפי חלקם בהכנסות התא המשפחתי ולהטיל עליהם מס, כל אחד לפי חלקו היחסי ברווחים. המערערים הלינו גם על כך שלטענתם המשיב היה צריך לקבל את שומתם העצמית כפי שהיא בסכום הנמוך ולא לבצע בו תיקונים, כאילו הייתה זו שומה על פי מיטב השפיטה. טענות המשיב, כי אין מחלוקת שהמערערים הם אלו שבחרו במסלול לפיו ימוסה כל אחד מהם בנפרד ולא במסלול של מיסוי התא המשפחתי במשותף. משכך, כדין הוא לא זקף את הפסדי המערערת בעסקהּ לשכרו של המערער. ברם, כעת בניגוד לבקשתם בעבר, הם מבקשים לקזז את הפסדי העסק כנגד הכנסותיו של המערער ממשכורתו. לעניין רווחי ההון, נטען כי חישוב המס שערכו המערערים אינו נכון מפני שבהתאם להוראות סעיף 66(2) לפקודה נזקפו הכנסות בני הזוג מרווח ההון להכנסתו של המערער, כיוון שהכנסתו מיגיעתו האישית היא הגבוהה מבין ההכנסות שני בני הזוג. ובאשר לחוסר ההתאמה בין השומה העצמית שהגישו המערערים ובין האופן שבו השומה נרשמה (שודרה), השיב המשיב כי השומה הוצאה בהתאם לאישור מטעם הבנק אותו המערערים עצמם צירפו לשומתם העצמית, תוך שימוש בסמכותו על פי סעיף 145 (א)( 3)(א) לפקודה לתקן כל טעות שנפלה בשומה העצמית של הנישום. לשלמות התמונה יצוין כי עניין קיזוז הפסדיה של המערערת מהעסק כנגד הכנסותיו של המערער בשנות המס 2001-2003 נדון כבר בבית משפט זה (ע"מ 9025/06 בפני כב' השופטת מ' מזרחי), שם דחה בית המשפט את הטענה לגופו של עניין.
ביהמ"ש המחוזי בירושלים בפני כב' השופט דוד מינץ:
♦ טענתם של המערערים לפיה ניתן לזקוף את הפסדי העסק של המערערת להכנסותיו של המערער, גם מקום בו הם ביקשו במפורש שייעשה להם חישוב נפרד לפי סעיף 66(1) לפקודה, נסמכת על סעיף 28(א) לפקודה, לטענתם, "אדם" זה גם בן זוגו במשמע, ומשמעות הכנסתו של אותו אדם "ממקורות אחרים", היא גם הכנסות בן הזוג, למרות שאותו "אדם" ביקש שיינתן אודותיו שומת מס נפרדת לו ולבן זוגו. אין לטענה זו על מה שתסמוך כלל. בעניין זה, סומך ביהמ"ש את שתי ידיו על פסק דינו של ביהמ"ש בעניינם של המערערים שניתן בבית משפט זה, כאמור, מפי כב' השופטת מ' מזרחי בעניין שנות המס 2001-2003 (ע"מ (י-ם) 9025/06 בן-אליהו נ' פקיד שומה ירושלים, מיסים כב/ 4 (אוגוסט 2008). "על-פי לשון החוק, מסלול החישוב הנפרד ומסלול החישוב המאוחד הם שני מסלולים נפרדים שאין לערבב ביניהם. לשון אחר, אם בחרו המערערים בדרך של חישוב נפרד, אזי יש לחשב בנפרד את הכנסתו של כל אחד מהם והפסד המערערת יקוזז מהכנסותיה. החישוב הנפרד מחזיר אותנו בנושא קיזוז ההפסדים לסעיף 28 לפקודה. כאמור, הקיזוז לפי סעיף זה נעשה כנגד הכנסתו החייבת של אותו אדם. מלשון סעיף 28 לפקודה גם ברור כי המחוקק ביקש לאפשר קיזוז רווח והפסד של "אותו אדם" כנגד הכנסותיו והוצאותיו שבייצור הכנסה של "אותו אדם", בלבד. ובאשר לשאלת רווחי ההון. סעיף 66 ההכנסה החייבת שאינה מיגיעה אישית של בני הזוג להכנסה החייבת של בן הזוג שהכנסתו החייבת מיגיעה אישית גבוהה יותר". משמע, כי על הכנסה חייבת שאינה מיגיעה אישית יחול המס של ההכנסה מיגיעה אישית הגבוהה יותר מבין הכנסות בני הזוג. במקרה זה, אין מחלוקת, כאמור, כי שכרו של המערער הינו השכר הגבוה מבין שני בני הזוג, ומכאן שפשיטא שיש להוסיף את כל רווחי ההון להכנסתו שלו. גם לא נמצא כל בסיס לבקשתם של המערערים לסטות מהוראתו המפורשת של החוק המנוסח באופן ברור שאינו משתמע לשני פנים ולאפשר ייחוס הכנסת בני הזוג מרווחי ההון דווקא להכנסת המערערת שהיא הנמוכה מבין הכנסותיהם של שני בני הזוג. פשיטא, אפוא, כי המשיב פעל כדין גם שעה שזקף את כל רווחי ההון להכנסתו של המערער ולא לזו של המערערת.
תוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום 4.3.2012
