תביעה אזרחית על חריגה מהסכם עם פקיד השומה

 ♦התובעים הינם אחים, בעלי שותפות בעסק של עבודות מתכת. בשנת 1998 התנהל בין התובעים מצד אחד, ובין מס הכנסה (להלן: "הנתבעת") מצד שני, משא ומתן להסדר חובם של התובעים עד לשנת 1996 (כולל). נכון ליום 28.4.98 עמד חובו של תובע 1 למס הכנסה על סך 624,664 ₪, כולל קרן, ריבית והצמדה, וחובו של תובע 2 עמד על סך 299,692 ₪, כולל קרן, ריבית והצמדה. סך הכל עמד חובם של התובעים על 924,356 ₪. חובם הכולל של שני התובעים נכון למועד זה, בתוספת קנסות פיגורים, עמד על סך 1,021,467.2 ₪.

 

♦ לטענת התובעים, ביום 27.5.98 התקיימה ישיבה במשרדי הנתבעת, ובה הגיעו הצדדים להסכם, לפיו התובעים ישלמו ביחד סך כולל של 500,000 ₪ עד ליום 14.7.98, וזאת כנגד סגירת כל החוב עבור שני התיקים עד שנת 1996 כולל. בתום הפגישה רשמו נציגי הנתבעת את עיקרי ההסדר על גבי פלט מחשב, אך לא הסכימו להעביר לידיהם את העתק המסמך. התובעים עמדו בהסכם ושילמו את הסך האמור במועד שנקבע. באוגוסט 1999 גילו התובעים, כי הנתבעת עיקלה וקיזזה יתרת זכות שעמדה לטובתם, ומשפנו לנתבעת הסתבר להם, כי הנתבעת לא איפסה את יתרת חובם של התובעים. הנתבעת טענה, כי ההסכם שבין הצדדים התייחס לתשלום סך של     500,000 ₪ עבור כל אחד מהתובעים. התובעים מבקשים פסק דין הצהרתי לפיו בין הצדדים נכרת הסכם, כמפורט לעיל, לפיו עמדו בהסכם ושילמו את הסכום המוסכם, ולפיכך כל סכום שנגבה מהם לאחר שעמדו בהסכם, נגבה שלא כדין ועל הנתבעת להשיבו להם.

 

♦ הנתבעת מודה, כי התנהל משא ומתן בין הצדדים, אך לטענתה, בסופו נקבע, כי כל אחד מהתובעים ישלם סך של 500,000 ₪. לטענתה, כל אחד מהתובעים ניהל תיק נפרד במס הכנסה, ומכאן ברור, כי גם הסדר החוב נעשה לגבי כל אחד מהם בנפרד. כמו כן, סעיף 192 לפקודה מאפשר להקטין אך ורק את שיעור הריביות, הפרשי ההצמדה או הקנסות, אך אינו מתיר הקטנה של קרן החוב. לפיכך, מאחר שקרן החוב הכולל של התובעים עמדה על סך של    582,311 ₪, לא יתכן שהנתבעת אישרה הפחתת התשלום באופן שיקטן מקרן החוב. בנוסף, אף אם טענות התובעים נכונות, הרי שמדובר בהחלטה שניתנה בחוסר סמכות ועל כן היא בטלה.

 

 

♦ במקרה דנן, יש פנים לכאן ולכאן ויש בסיס לטענות שני הצדדים, אך במאזן ההסתברויות, הכף נוטה לכיוון העדפת גרסתם של התובעים. מהתכתבויות שונות בתיק ניתן ללמוד, כי טענות התובעים אינן מהוות 'המצאה מאוחרת', ומרגע שידעו את עמדת הנתבעת, הם ביקשו לשנותה; עדויות התובעים נתמכות בעדותו של יועץ המס אשר נכח בפגישה שהתקיימה במשרדי פקיד השומה; עדי הנתבעת לא סתרו את עדויות התובעים, ואלה שהשתתפו באותה פגישה אינם זוכרים אותה; התובעים שילמו את החוב על פי ההסכם באופן מיידי, דבר התומך בגירסתם; במסמכים מטעם הנתבעת היא מאשרת את איפוס יתרות התובעים כנגד תשלום הסך של 500,000 ₪. גם אם יש מחלוקת פרשנית באשר למהות האמור במסמכים אלה, ניתן להיזקק גם לכלל לפיו במקרה בו לשון החוזה שנוסח ניתנת לשני פירושים סבירים, יפורש החוזה לרעת המנסח; גם בחינתו של סכום ההסדר מעידה על כוונת הנתבעת, שכן חובם המשותף של התובעים, כולל ריביות, הפרשי הצמדה וקנסות, עמד על סך של למעלה ממליון ₪. הפחתת החוב לסך של מליון ₪ בלבד, תמוהה, שכן למעשה מדובר בהפחתה של          כ-20,000 ₪, שהינה הפחתה שולית ביותר;

 

♦ בנוסף לכך, אין בהליכים הפליליים שהתנהלו בעניינם של התובעים כדי לסייע, לא לתובעים ולא לנתבעים, וזאת מאחר שההסדר הנ"ל לא הוזכר על ידי מי מהצדדים באותו הליך.

 

♦ סעיף 192 לפקודה קובע, כי המנהל רשאי להקטין שיעורי ריבית, הפרשי הצמדה וקנסות, ואין התייחסות להפחתה בקרן החוב, והנתבעת טוענת שהפחתה מעין זו נעשתה בחוסר סמכות. הכלל הוא, שרשות שלטונית חייבת לנהוג בתום לב, ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. הצדדים הגיעו להסכם באשר להקטנת חובם של התובעים, אולם אנשי המס חרגו מסמכותם, והפחיתו בהסכם חלק מקרן החוב של התובעים. לאור האינטרס בדבר כיבוד הסכמים מחד, והצורך בהקפדה על פעילות שבסמכות ושמירה על כספי הציבור מאידך, יש מקום לקבל את התביעה בחלקה, באופן שיוצהר, כי ביום 27.5.98 נחתם בין הצדדים הסכם לסילוק החוב של התובעים וכי התובעים עמדו בהסכם עת שילמו 500,000 ₪. עם זאת, על התובעים להשלים את סכום התשלום לסך 582,311 ₪, דהיינו תוספת של 82,311 ₪ סך הכל לשני התובעים, נכון ליום בו שולם החוב, בשנת 1998.

 

התוצאה:

♦ התביעה התקבלה ברובה, והנתבעת חוייבה לשלם סך של 20,000 ₪ + מע"מ בגין הוצאות משפט.