♦בשנת 1996 היתה חברת מרים-כל בע"מ (להלן: "החברה") חברה משפחתית. הבעלות בחברה היתה בידי בני משפחת ברניצקי. בתאריך 31.3.96 נחתם הסכם בין בני משפחת ברניצקי, חברת אלון מתכת בע"מ (להלן: "אלון") מצד שני והחברה מצד שלישי. על-פי האמור בהסכם, בשל קשיים כספיים והצורך בביטחונות, ערבויות והון חוזר שדרושים לה לשם פעילותה – הוסכם, כי משפחת ברניצקי תקצה לאלון מניות, כך שהיא תחזיק ב-80% מהזכויות בחברה. אלון מצידה התחייבה להעמיד לטובת החברה ערבויות וביטחונות בסכום כולל של 3,577,000 ש"ח, וברניצקי התחייבו להעביר לחברה כספים כך שיתרת החוב של החברה לא תעלה על הסכום שאותו העמידה אלון לרשותה כאמור לעיל. עוד הוצהר בהסכם, כי אין לחברה כל התחייבויות כלפי בעלי מניותיה ומנהליה פרט להלוואות הבעלים שניתנו על-ידי ברניצקי לחברה. בהמשך אותו סעיף נאמר, כי הלוואות הבעלים של ברניצקי יהפכו לפי דרישה של אלון להון מניות נפרע, ובכל מקרה לא יהיה זכאי דרור ברניצקי למשוך הלוואות בעלים מהחברה אלא בגובה של 25% ממשיכות של הלוואות בעלים שימשכו על-ידי אלון מהחברה. עוד נקבע, כי ברניצקי לא יהיו זכאים, מיום חתימת ההסכם לקבל כל סכום כספי או טובת הנאה מהחברה.
♦ המערערים טענו, כי הויתור על הלוואות הבעלים והתשלומים ששילמו להקטנת גירעון החברה, יצרו בידם הפסד הון באותה שנה שבה נחתם ההסכם, קרי, 1996. פקיד השומה סירב לקבל פרשנות זו, ולקזז את ההפסד כנגד רווח הון שנצמח לברניצקי באותה שנה. בית המשפט המחוזי, בקבלו את עמדת פקיד השומה קבע, כי בהסכם עם אלון נקבע מנגנון להסדרת הלוואות שנטלה החברה עובר לחתימה על ההסכם, ואין בו כדי להביא ל'ויתור' מוחלט על הלוואות הבעלים באותה שנת מס שבו נחתם ההסכם.
♦ לטענת המערערים: בית המשפט קמא התעלם מאומד דעתם וכוונתם של הצדדים בעת חתימת ההסכם, כפי שהוכחה על ידם. נסיבות חתימת ההסכם, העובדה שניסוחו ותנאיו הוכתבו על-ידי אלון – הרוכשת, משליכים על פרשנות ההסכם והיה על בית המשפט להגיע למסקנה, כי מדובר למעשה בויתור על הלוואות הבעלים וכן על התשלומים להקטנת הגירעון שניתנו לאחר חתימת ההסכם. בנוסף, טעה בית משפט קמא בכך שלא ייחס משקל לעובדה, כי אלון לא הוציאה דרישה כלשהי להפיכת הכספים שהוזרמו לחברה להון מניות נפרע". לטענתם, מחילת חוב יכולה להיות מוסקת מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים. התנהגות הצדדים במקרה הנוכחי מצביעה על כך, כי היה ויתור מצידו של עזריה ברניצקי על יתרת החוב שחבה לו החברה.
ביהמ"ש העליון – הרכב ריבלין, ג'ובראן וברלינר:
♦ השאלה שבמחלוקת שלגביה הוגש הערעור הינה שאלה עובדתית מובהקת, שבה ככלל, ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. נפסק, כי הטענה שויתור על הלוואת בעלים הינה מחילת חוב היא טענה שעל הנישום להוכיחה. על הנישום המעלה טענה זו להצביע בפני בית המשפט על ראיה ברורה וחד משמעית לכך שהוא ויתר על החוב. במקרה דנן, קיומו של סעיף ברוח זו בהסכם, היה מסיר כל ספק והיה בו משום הרמת הנטל. הדעת נותנת, כי נושא כה חשוב כמו ויתור מוחלט על החוב יבוא לידי ביטוי והצדדים יעמדו על הימצאותו בהסכם. בפועל לא זו בלבד שאין אמירה מסוג זה, אלא שהוראות ההסכם מהוות עדות על הימצאותו של מנגנון החזר המצביע על כך שלא הייתה כוונה למחול על ההלוואות והזכות להחזר נשארה בעינה. הגבלת ההחזרים לתקרה של 25% ממשיכות של הלוואות בעלים שיימשכו על-ידי אלון ממרים כל, הגנה על אלון "באופן שהיא לא תמצא את עצמה ערבה בסכום של מיליון דולר לחברה כאשר בעלי מניותיה האחרים דורשים את פירעון הלוואותיהם ומרוקנים בכך את החברה".
♦כאמור, מההסכם עולה כי היתה אפשרות להחזיר את ההלוואות בדרך של קבלת מניות תמורתן. אמנם בפועל לא היתה הקצאת מניות כנגד הכספים שהוזרמו, כפי שטענו המערערים, אלא שלא ניתן ללמוד מהמשך הדרך על-פי תחילתה-בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. דהיינו: מכיוון שלא הוקצו מניות, לא היתה מלכתחילה כוונה להקצאתן. את פרשנות החוזה ואומד דעתם של הצדדים יש ללמוד מן האמור בו בזמן מעשה. במיוחד כך בהתחשב בעובדה שהנטל המוטל על המערערים הוא להוכיח כי מדובר על ויתור החוב בשנת המס הרלוונטית, קרי: 1996 (ולא בכל שנת מס אחרת).
התוצאה:
♦ הערעור נדחה.
ניתן ביום: 18.02.07
ב"כ המערערים: עו"ד כץ.
ב"כ המשיב: עו"ד קמיל.
